ובו יתבאר, העניין של שיפוטיות, האם היא טובה או רעה? ושיפוטיות פירושה, להביע את דעתך לטוב ולרע, לגבי דברים שונים שאתה רואה. כי האדם במשך היום נתקל בכל מיני אירועים שונים, דעות שונות, אנשים שונים וכיו"ב. וכאשר האדם נתקל באיזה דבר, האדם שופט את הדבר, האם הוא טוב או רע. ועד כמה הוא טוב ועד כמה הוא רע. והאדם מביע את דעתו האישית, על כל דבר שהוא נתקל בו.

ולאו דווקא שהאדם מביע את דעתו כלפי חוץ, אלא גם השיפוטיות העצמית של האדם את הדבר, כלפי עצמו, גם זו הבעת דעה. דהיינו, שיפוטיות, היא לא רק כאשר האדם אומר לאנשים אחרים מהי דעתו על דבר כלשהו, אלא גם כאשר האדם אומר וחושב לעצמו, מהי דעתו על דבר כלשהו, גם זוהי שיפוטיות.

ויש כאלו שיאמרו, ששיפוטיות היא מוכרחת. כי אם האדם לא ישפוט את העולם שבו הוא חי, לטוב או לרע, אז לא תהיה משמעות לדברים עבור האדם. ויש כאלו שיאמרו, שהאדם מוכרח לשפוט את העולם, ולהביע את דעתו על מה שקורה לו. כי ככה האדם מפתח את דעתו האישית ואת הזהות האישית שלו וכולי.

אבל, בשיפוטיות ובהבעת דעה עצמית, יש גם חיסרון. והוא, שהאדם מפסיק להיות נייטרלי, ומפסיק לחיות בהרמוניה עם המציאות. כי כאשר יש לאדם שיפוטיות כלשהי לגבי המציאות. אז, אם השיפוטיות שלו כלפי המציאות, היא לטובה, דהיינו, שהאדם שופט את המציאות לכף זכות ורואה את הטוב שבה, אז טוב לאדם. ואם האדם שופט את המציאות לרעה, דהיינו, דן את המציאות לכף חובה ורואה את הרע שיש בה, אז האדם מרגיש רע.

ותכף ומיד ברגע שהאדם מתחיל להיות שיפוטי לגבי איזה דבר, מיד יש לאדם רגש מעורב כלפי אותו הדבר. ז"א שאם אין שום שיפוטיות כלפי דבר כלשהו, אז ממילא האדם לא חווה רגש כלשהו כלפי הדבר. כי כאשר אין כל שיפוטיות של טוב ורע, הרי שאין רגש של שנאה ואהבה כלפי הדבר. אבל ברגע שיש שיפוטיות כלשהי, אז מוכרח שהאדם יחווה רגשות מעורבים כלפי כל דבר באשר הוא. ולמה?

כי בכל דבר בעולם, יש בו תמיד, גם יתרונות וגם חסרונות כלשהם. וברגע שהאדם שופט איזה דבר, מוכרח שהוא ימצא בו, גם יתרונות כלשהם וגם חסרונות כלשהם. כי שום דבר הוא לא רע לגמרי ולא טוב לגמרי. וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקומות אחרים. ולכן, ברגע שהאדם שופט דבר כלשהו, מוכרח שהוא ירגיש מכך, גם טוב כלשהו, וגם רע כלשהו. והכל לפי המינון, שהאדם חושב באותו הרגע, האם ועד כמה הדבר הזה הוא טוב או רע.

ולכן, יש גם צד לומר, שאולי עדיף שהאדם יהיה בלי שיפוטיות כלשהי לגבי הדברים. כי ברגע שהאדם מתחיל להיות שיפוטי, הוא כבר מתחיל להרגיש גם רע כלשהו. ומי שלא רוצה להרגיש רע בכלל, עליו לא להיות שיפוטי בכלל, כלפי כל דבר שהוא.

ובנוסף, מי שמנסה להיות אמיתי ואובייקטיבי כמה שיותר, הרי שנראה לומר, שעליו להשתדל להיות לא שיפוטי בשום צורה שהיא. כי כל שיפוטיות בעולם, היא סובייקטיבית. כי מבחינה נייטרלית לגמרי, אין טוב או רע. וממילא שיפוטיות נייטרלית לגמרי, לא יכולה להביע שום דעה על שום דבר. ולכן, מי שרוצה להיות אובייקטיבי לגמרי, כדאי לו לא להיות שיפוטי בכלל, כלפי שום דבר בעולם.

אבל, מי שלא יהיה שיפוטי לגבי שום דבר בעולם, הוא גם לא יוכל לחיות בעולם. כי בלי שיפוטיות כלשהי, אין זהות עצמית, ואין רצון עצמי, ואין דעה עצמית, ואין העדפה עצמית, ואז אין שום משמעות לקיום העצמי. ולכן השאלה היא, מהי השיפוטיות הטובה ביותר, שעל האדם לסגל לעצמו? והאם בכלל כדאי להיות שיפוטי?

והתשובה היא, שהשיפוטיות הטובה ביותר, היא שיפוטיות אמיתית. ושיפוטיות אמיתית וחשיבה שיפוטית אמיתית פירושה, שהאדם כן שופט את הדבר, אבל שופט אותו אך ורק לפי האמת בלבד. ולשפוט את הדבר לפי האמת, פירושו, שהאדם כן שופט את הדברים, אבל שופט אותו מתוך נקודת מבט, של כל התמונה המלאה כולה. דהיינו, את האמת, את כל האמת ואך ורק את האמת.

כי יש שני סוגים של שיפוטיות, יש שיפוטיות שבה האדם שופט את אותו הדבר, מנקודת מבט צרה, שלא רואה את כל התמונה המלאה. ויש עוד נקודת מבט, של שיפוטיות אמיתית, שבה האדם שופט את הדבר, מנקודת מבט שרואה את כל התמונה המלאה.

והשיפוטיות שלא רואה את כל התמונה המלאה, היא לא בהכרח שיפוטיות שקרית. אלא שהיא שקרית מההיבט הזה, שהיא לא רואה את כל הצדדים השונים של המטבע, ושופטת את האדם, לפי צד אחד של המטבע, שיכול מאוד להיות שהוא אכן אמיתי. אבל היא שוכחת, גם את שאר הצדדים של המטבע.

ושיפוטיות אמיתית שרואה את כל התמונה המלאה, פירושה, שהאדם זוכר תמיד, גם את נקודת המבט המוחלטת, שבה אין שום טוב או רע. ובנוסף, האדם זוכר תמיד גם את שני הצדדים של המטבע. דהיינו, האדם יכול להביע את דעתו בשיפוטיות לגבי דבר כלשהו, אבל הוא מוכרח לזכור תמיד, באותה עוצמה ממש, גם את הצד השני של המטבע.

כי אותו האירוע בדיוק ואותה הדעה בדיוק, יכולים...