האם הגוף שלי הוא באמת אני?

אליעד כהן מתייחס בהרצאתו לשאלת תפיסת הגוף ביחס ל"אני" שלנו. הוא פותח בשאלה מה אנחנו באמת מתכוונים כשאנחנו אומרים "אני". יש גישה שאומרת שכאשר האדם אומר "אני", הכוונה שלו היא לגוף. כלומר, האדם מזדהה עם הגוף שלו ורואה בו את מהותו, ולכן כאשר הוא אומר "אני", הוא מתייחס לגוף שלו בלבד.

כדי להמחיש את הרעיון, אליעד נותן דוגמה פשוטה וברורה: הוא מציג את ידו ואומר "זה אני". מיד לאחר מכן הוא מוסיף: "זו היד שלי, זה הבגד שלי". המטרה של הדוגמה הזו היא להראות הבדל בין דברים ששייכים לנו לבין מי שאנחנו. כשאדם אומר "הבגד שלי", ברור לו שהבגד הוא לא הוא, אלא הוא משהו ששייך לו. באותו אופן, כאשר האדם אומר "הרכב שלי", ברור לו שהרכב הוא לא הוא עצמו, אלא משהו שבבעלותו. כך גם ביחס לגוף - אליעד מסביר שקיימת אפשרות נוספת לפיה הגוף שלנו הוא כמו רכב, משהו שבבעלותנו ולא מי שאנחנו בעצמנו. כלומר, הגוף הוא לא "אני", אלא משהו שיש לנו.

האם אני בתוך הגוף שלי או שהגוף שלי הוא אני?

אליעד מבהיר את החשיבות של ההבחנה בין שתי האפשרויות האלו:

• האפשרות הראשונה: הגוף הוא אני. כלומר, אין הפרדה בין "אני" לבין הגוף.
• האפשרות השנייה: הגוף הוא לא אני, אלא משהו שאני נמצא בתוכו או משהו ששייך לי, בדומה לרכב או לבגד.

ההבחנה הזו היא משמעותית כי היא משפיעה על האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת המציאות שלנו. אם האדם רואה בגופו את עצמו, כל דבר שקורה לגוף נתפס כקורה ל"אני". לעומת זאת, אם הגוף הוא משהו ששייך לאדם או משהו שהאדם נמצא בתוכו, אז קיים מרחק מסוים בין האדם לבין הגוף, וזה מאפשר הסתכלות אחרת על מצבים שונים, כגון כאב או חולי.

למה אנחנו אומרים "היד שלי", אם הגוף הוא אני?

אליעד ממשיך ומאתגר את התפיסה שאומרת שהגוף הוא "אני". הוא שואל: אם באמת הגוף הוא אתה, אז למה אתה אומר "היד שלי"? אם הגוף הוא אתה, היד שלך אמורה להיות גם אתה בעצמך ולא משהו ששייך לך. הביטוי "שלי" מרמז שיש הפרדה בין מי שאתה לבין מה ששייך לך. הוא מוסיף דוגמאות נוספות כמו "האצבע שלי", "השיער שלי", כדי להדגיש את הבלבול או אי - הבהירות שבתפיסה הזו.

האם ה"אני" שלך משתנה אם הגוף שלך משתנה?

אליעד מוסיף רובד נוסף של חשיבה: הגוף משתנה כל הזמן, בכל יום ובכל רגע. אם הגוף הוא "אני", אז האם גם ה"אני" משתנה בהתאם לגוף? או שאולי יש משהו ב"אני" שנשאר קבוע, למרות השינויים בגוף? הוא מעורר את המחשבה שכאשר הגוף משתנה, כמו כאשר אדם מזדקן או כשהתאים מתחדשים, אולי קיימת מהות עמוקה יותר של "אני" שהיא לא הגוף עצמו.

מה המשמעות של "הנשמה שלי" ו"התודעה שלי"?

אליעד מציג נקודה נוספת להתבוננות - אנשים אומרים לפעמים "הנשמה שלי", "התודעה שלי", או "המחשבה שלי". כאשר אומרים "שלי", מתעוררת השאלה: אם הנשמה היא שלך, אז מי אתה? האם אתה הגוף? או אולי אתה משהו אחר? האם אתה הנשמה עצמה? אם כן, מדוע לומר "הנשמה שלי"? אולי אתה שניהם יחד, גם הגוף וגם הנשמה?

הוא גם מעלה שאלות לגבי התודעה - האם התודעה היא חלק מהגוף, או שהיא משהו נפרד ממנו שנמצא בתוך הגוף? השאלות האלו מובילות למחשבה מעמיקה על מהות העצמי, על מי אנחנו באמת מעבר לגוף הפיזי ולתודעה הנפשית.

מי הוא זה שרוצה, מי הוא זה שחושב?

אליעד מדגים שוב באמצעות ביטויים נפוצים: "אני רוצה", "אני חושב", "טוב לי", "רע לי". הוא שואל מי הוא האני שרוצה, שחושב, שמרגיש? האם זה הגוף עצמו? האם זה המחשבה? הוא מדגיש את הבלבול שקיים כשאנחנו משתמשים במונחים כמו "הרגש שלי", "המחשבה שלי", ומעורר שאלות: מי הוא באמת ה"אני" שמרגיש את הרגש או חושב את המחשבה?

המשמעות של הביטוי "אני אוהב את עצמי"

לבסוף, אליעד מנתח גם את הביטוי "אני אוהב את עצמי". הוא שואל - מי אוהב את מי? מי הוא "עצמי"? האם מדובר באותו אני שאוהב את עצמו או שיש שניים - האחד שאוהב והשני שנאהב? אולי הגוף הוא העצמי? אולי הנשמה? או שאולי מדובר בשילוב של שניהם יחד?

אליעד מציין שהמטרה של השאלות האלו היא לגרום לאנשים להתבונן באופן מעמיק על מהותם ועל הדרך שבה הם תופסים את עצמם, את הגוף, את הנשמה ואת התודעה שלהם.