9:54זיכרון או דמיון? חלום או מציאות? היה או לא היה?
האם הזיכרון האנושי מתאר מציאות אובייקטיבית?
אליעד כהן פותח את ההסבר בשאלה לגבי הזיכרון האנושי, וקושר אותה למושגים של סיבה ותוצאה. הוא מתמקד בשאלה בסיסית: האם מה שהאדם זוכר שאכן קרה, הוא בהכרח אירוע שקרה במציאות באופן אובייקטיבי, או שזהו רק זיכרון סובייקטיבי?
הוא מציג דוגמה של אדם שזוכר שאירוע מסוים קרה אתמול, והוא בטוח שהאירוע הזה אכן התרחש. אם מיליון איש יזכרו אירוע מסוים, הם יהיו משוכנעים שהאירוע אכן התרחש. אבל אליעד שואל, האם הזיכרון הזה מוכיח באופן מוחלט שהאירוע באמת התרחש? אולי למרות הזיכרון, האירוע לא באמת קרה?
לדבריו, הזיכרון האנושי אינו מתאר בהכרח מציאות אובייקטיבית, אלא רק מציאות סובייקטיבית. הזיכרון הוא תחושה או תמונה המופיעה במוחו של האדם בזמן הווה, והוא מקשר לתמונה זו תחושה של זמן, כאילו היא שייכת לעבר.
כיצד הזיכרון דומה לדמיון של העתיד?
אליעד מבקש מהמאזינים לדמיין משהו שיקרה בעוד שבוע או בעוד שנה, ואחר כך להיזכר במשהו שקרה לפני שבוע או לפני שנה. בשני המקרים מדובר בתמונות מנטליות שהאדם חווה כרגע. הוא שואל את השאלה המרכזית: במה שונה תמונה של אירוע שהאדם מדמיין לעתיד לבין אירוע שהאדם זוכר מן העבר?
ההבדל היחיד, הוא מסביר, הוא התחושה שהאדם משייך לתמונה. התמונה מהעבר נחוויית כאילו התרחשה, והתמונה מהעתיד אינה נחוויית כמציאות קיימת. אולם בפועל, שתיהן קיימות בתודעה רק ברגע הנוכחי. לפיכך, לדעתו, הזיכרון הוא רק תחושה של תמונה בתודעה, ולא עדות חד - משמעית למה שבאמת התרחש במציאות.
מהי תחושת הזמן ולמה היא אינה מהימנה?
אליעד מתאר כיצד תחושת הזמן אצל בני אדם, במיוחד אצל ילדים אך גם אצל מבוגרים, יכולה להיות מטושטשת ולא מדויקת. אנשים מתקשים לעיתים לזכור בדיוק מתי אירוע התרחש, ואינם יכולים להבדיל בוודאות בין אירוע שהתרחש אתמול או לפני שנים רבות.
תחושת הזמן אינה אלא תפיסה סובייקטיבית. כל האירועים של העבר והעתיד קיימים בתודעה רק ברגע ההווה. הוא מסביר שאנשים יכולים לשכוח או אפילו לזכור אירועים שמעולם לא התרחשו, כפי שמוכח במקרים של היפנוזה שבה אנשים משחזרים אירועים דמיוניים שמעולם לא התרחשו בפועל.
האם הזיכרון האנושי הוא מחויב המציאות?
אליעד מסביר שהזיכרון אינו מחויב המציאות אלא רק אפשרי. האדם אמנם חווה את הזיכרון באופן מוחשי, אך תחושה זו אינה הוכחה חד - משמעית לכך שהאירוע התרחש בעבר. לדעתו, האדם אינו יכול להוכיח באמת שמה שהוא זוכר אכן קרה, מפני שהכל מתרחש בתודעה שלו כרגע.
הוא מדגיש נקודה נוספת, כאשר האדם זוכר אירוע אחד, הוא למעשה גם שולל את קיומו של אירוע אחר. לדוגמה, אם הוא זוכר שאתמול היה בירושלים, הוא למעשה שולל את האפשרות שהיה גם בחיפה. אך האם זה הכרחי? אולי הוא היה בשני המקומות בו - זמנית, אך התודעה שלו זוכרת רק אפשרות אחת? אליעד מבהיר שלמעשה יכול להיות שאירעו מספר דברים בו - זמנית, והתודעה של האדם מגבילה אותו לזיכרון של אפשרות אחת בלבד.
כיצד העבר והעתיד נוצרים ברגע ההווה?
אליעד טוען כי העבר והעתיד הם רק תחושות של האדם, והם נוצרים בתודעה ברגע ההווה. התודעה יכולה להתקיים ללא תחושה של זמן, ללא עבר וללא עתיד, אלא רק עם קיום של הרגע הנוכחי. הזיכרונות, בדיוק כמו התחזיות והדמיונות לגבי העתיד, קיימים אך ורק ברגע הזה של התודעה.
הוא מסכם את ההסבר באמירה שכל רגע הוא למעשה רגע חדש, שבו העבר והעתיד נוצרים מחדש בתודעה, ומציע למאזינים לנסות להתבונן במציאות מתוך נקודת מבט זו, כדי להבין לעומק את מהות הזמן.
בסיום, הוא מאחל "זיכרונות עתידיים טובים בהווה", ומבקש שהמאזינים יעמיקו בהבנת הטבע של הזיכרון, הזמן והמציאות עצמה.
אליעד כהן פותח את ההסבר בשאלה לגבי הזיכרון האנושי, וקושר אותה למושגים של סיבה ותוצאה. הוא מתמקד בשאלה בסיסית: האם מה שהאדם זוכר שאכן קרה, הוא בהכרח אירוע שקרה במציאות באופן אובייקטיבי, או שזהו רק זיכרון סובייקטיבי?
הוא מציג דוגמה של אדם שזוכר שאירוע מסוים קרה אתמול, והוא בטוח שהאירוע הזה אכן התרחש. אם מיליון איש יזכרו אירוע מסוים, הם יהיו משוכנעים שהאירוע אכן התרחש. אבל אליעד שואל, האם הזיכרון הזה מוכיח באופן מוחלט שהאירוע באמת התרחש? אולי למרות הזיכרון, האירוע לא באמת קרה?
לדבריו, הזיכרון האנושי אינו מתאר בהכרח מציאות אובייקטיבית, אלא רק מציאות סובייקטיבית. הזיכרון הוא תחושה או תמונה המופיעה במוחו של האדם בזמן הווה, והוא מקשר לתמונה זו תחושה של זמן, כאילו היא שייכת לעבר.
כיצד הזיכרון דומה לדמיון של העתיד?
אליעד מבקש מהמאזינים לדמיין משהו שיקרה בעוד שבוע או בעוד שנה, ואחר כך להיזכר במשהו שקרה לפני שבוע או לפני שנה. בשני המקרים מדובר בתמונות מנטליות שהאדם חווה כרגע. הוא שואל את השאלה המרכזית: במה שונה תמונה של אירוע שהאדם מדמיין לעתיד לבין אירוע שהאדם זוכר מן העבר?
ההבדל היחיד, הוא מסביר, הוא התחושה שהאדם משייך לתמונה. התמונה מהעבר נחוויית כאילו התרחשה, והתמונה מהעתיד אינה נחוויית כמציאות קיימת. אולם בפועל, שתיהן קיימות בתודעה רק ברגע הנוכחי. לפיכך, לדעתו, הזיכרון הוא רק תחושה של תמונה בתודעה, ולא עדות חד - משמעית למה שבאמת התרחש במציאות.
מהי תחושת הזמן ולמה היא אינה מהימנה?
אליעד מתאר כיצד תחושת הזמן אצל בני אדם, במיוחד אצל ילדים אך גם אצל מבוגרים, יכולה להיות מטושטשת ולא מדויקת. אנשים מתקשים לעיתים לזכור בדיוק מתי אירוע התרחש, ואינם יכולים להבדיל בוודאות בין אירוע שהתרחש אתמול או לפני שנים רבות.
תחושת הזמן אינה אלא תפיסה סובייקטיבית. כל האירועים של העבר והעתיד קיימים בתודעה רק ברגע ההווה. הוא מסביר שאנשים יכולים לשכוח או אפילו לזכור אירועים שמעולם לא התרחשו, כפי שמוכח במקרים של היפנוזה שבה אנשים משחזרים אירועים דמיוניים שמעולם לא התרחשו בפועל.
האם הזיכרון האנושי הוא מחויב המציאות?
אליעד מסביר שהזיכרון אינו מחויב המציאות אלא רק אפשרי. האדם אמנם חווה את הזיכרון באופן מוחשי, אך תחושה זו אינה הוכחה חד - משמעית לכך שהאירוע התרחש בעבר. לדעתו, האדם אינו יכול להוכיח באמת שמה שהוא זוכר אכן קרה, מפני שהכל מתרחש בתודעה שלו כרגע.
הוא מדגיש נקודה נוספת, כאשר האדם זוכר אירוע אחד, הוא למעשה גם שולל את קיומו של אירוע אחר. לדוגמה, אם הוא זוכר שאתמול היה בירושלים, הוא למעשה שולל את האפשרות שהיה גם בחיפה. אך האם זה הכרחי? אולי הוא היה בשני המקומות בו - זמנית, אך התודעה שלו זוכרת רק אפשרות אחת? אליעד מבהיר שלמעשה יכול להיות שאירעו מספר דברים בו - זמנית, והתודעה של האדם מגבילה אותו לזיכרון של אפשרות אחת בלבד.
כיצד העבר והעתיד נוצרים ברגע ההווה?
אליעד טוען כי העבר והעתיד הם רק תחושות של האדם, והם נוצרים בתודעה ברגע ההווה. התודעה יכולה להתקיים ללא תחושה של זמן, ללא עבר וללא עתיד, אלא רק עם קיום של הרגע הנוכחי. הזיכרונות, בדיוק כמו התחזיות והדמיונות לגבי העתיד, קיימים אך ורק ברגע הזה של התודעה.
הוא מסכם את ההסבר באמירה שכל רגע הוא למעשה רגע חדש, שבו העבר והעתיד נוצרים מחדש בתודעה, ומציע למאזינים לנסות להתבונן במציאות מתוך נקודת מבט זו, כדי להבין לעומק את מהות הזמן.
בסיום, הוא מאחל "זיכרונות עתידיים טובים בהווה", ומבקש שהמאזינים יעמיקו בהבנת הטבע של הזיכרון, הזמן והמציאות עצמה.
- האם הזיכרון הוא אשליה?
- האם אפשר להוכיח את הזיכרון?
- האם תחושת הזמן היא סובייקטיבית?
- האם הזיכרון והדמיון דומים?
- האם העבר קיים רק בתודעה?
- מה ההבדל בין דמיון למציאות?
הפעם אני רוצה לדבר על הנושא של הזיכרון האנושי
וזה מתחבר לנושא של הסיבה של הסיבה והתוצאה שדיברנו עליו פעמים רבות.
ואדם זוכר שחווה משהו אתמול, והוא משוכנע שהוא זוכר, יש לו תחושה של רצף הזמן והוא בוודאות מספר את מה שקרה לו.
כמו גם קבוצה של מליון איש שזוכרים את אותו האירוע, והם משוכנעים שאכן זה קרה.
ואנשים בטוחים כי אם מליון זוכרים שאתמול זה קרה, אז בטוח שזה קרה.
ושכל אחד ייקח אירוע אחד שהוא זוכר מהעבר, ויחשוב, האם באמת האירוע הזה קרה?
ואם מספיק לו לאדם עצם העובדה שהוא זוכר את האירוע כי הוא אומר בטח, אני מרגיש שזה קרה
אז שיישאר עם ההרגשה שלו אם זה מספיק לו לחשוב שזה מה שאומר שזה באמת קרה.
אבל מי שרוצה לבדוק לעומק אם זה קרה, האם אתה מסוגל באמת להוכיח, האם זה מחויב שזה באמת קרה.
אולי אף על פי שאתה מרגיש זה לא באמת קרה? האם זה מחויב? ואלי תגיד זה לא מעניין אותי אם זה קרה או לא
מה זה רלוונטי, אבל זו כבר שאלה אחרת.
ושימו לב שאדם מדבר על משהו שקרה, הוא מדבר על תמונה מסוימת עכשיו, הוא מדבר על תמונה מלפני דקה
או מלפני 10 שנים, וזו תחושה מסוימת ביחס לתמונה.
ואתה מיחס לתמונה הזו תאריך מסוים, אבל עכשיו אתה חש אותו.
ונסו לדמיין משהו שיקרה עוד שבוע או עוד שנה, גם עכשיו ברע זה אתם מדברים על מה שיהיה
אז מה זה שונה מהתיאור של מה שהיה קודם?
ואדם יכול להגיד, כן, את מה שקודם אני מרגיש שזה קרה שאני מספר על זה, והתמונה של העתיד אני לא חווה שהיא קיימת.
ואין שום הבדל בים עבר לעתיד, חוץ מהתמונה שיש לו כרגע בראש.
לכן אדם אומר שהוא חווה תמונה בזמן זה או אחר.
גם ילדים מאבדים מהר את תחושת הזמן, כל התחושה לא מדוייקת אם זה קרה אתמול או לפני חודש.
וגם לאנשים מבוגרים קורה הרבה פעמים שנעלמת תחושת הזמן, יש ערפול.
ואדם אומר, אני מוכן להישבע שזה קרה, הוא מדבר על מה שנדמה לו כרגע שקרה.
אבל כל העבר כולו אבל כל העבר כולו, הכל מתרחש בראש שלך ממש עכשיו.
כל הדברים כולם, קורים ממש ברגע הזה, יש דברים שאתה "זוכר", ויש דברים שאתה עכשיו בכלל מדמיין שקרו
והם בכלל לא קרו אפילו עכשיו.
והזיכרון של האדם לגבי העבר הוא בסך הכל תחושה, אפילו בהיפנוזה משחזרים דברים שלא באמת קרו
ומה שאדם מתאר שקרה, זה לא ברמה האובייקטיבית, אלא ברמה הסובייקטיבית אתה מתאר את מה שקרה לך ברגע הקודם.
וזה אומר שכל הזיכרונות הם לא מחויב המציאות, אלא רק אפשרי המציאות.
זה שאתה זוכר, זה לא מחויב, זה שאתה מוכיח, זה לא אומר שזה קרה.
ומצד האמת, יש עוד נקודת הסתכלות, אדם יכול להגיד אתמול הייתי בירושלים, זה אומר לדוגמה לא הייתי בחיפהץ
אבל אולי היית גם בחיפה וגם בירושלים ואתה בכלל לא זוכר.
וכל מה שקורה לאדם זו רק תחושה, והתודעה קיימת רק ברגע הזה.
וזה מתחבר לנושא של הסיבה של הסיבה והתוצאה שדיברנו עליו פעמים רבות.
ואדם זוכר שחווה משהו אתמול, והוא משוכנע שהוא זוכר, יש לו תחושה של רצף הזמן והוא בוודאות מספר את מה שקרה לו.
כמו גם קבוצה של מליון איש שזוכרים את אותו האירוע, והם משוכנעים שאכן זה קרה.
ואנשים בטוחים כי אם מליון זוכרים שאתמול זה קרה, אז בטוח שזה קרה.
ושכל אחד ייקח אירוע אחד שהוא זוכר מהעבר, ויחשוב, האם באמת האירוע הזה קרה?
ואם מספיק לו לאדם עצם העובדה שהוא זוכר את האירוע כי הוא אומר בטח, אני מרגיש שזה קרה
אז שיישאר עם ההרגשה שלו אם זה מספיק לו לחשוב שזה מה שאומר שזה באמת קרה.
אבל מי שרוצה לבדוק לעומק אם זה קרה, האם אתה מסוגל באמת להוכיח, האם זה מחויב שזה באמת קרה.
אולי אף על פי שאתה מרגיש זה לא באמת קרה? האם זה מחויב? ואלי תגיד זה לא מעניין אותי אם זה קרה או לא
מה זה רלוונטי, אבל זו כבר שאלה אחרת.
ושימו לב שאדם מדבר על משהו שקרה, הוא מדבר על תמונה מסוימת עכשיו, הוא מדבר על תמונה מלפני דקה
או מלפני 10 שנים, וזו תחושה מסוימת ביחס לתמונה.
ואתה מיחס לתמונה הזו תאריך מסוים, אבל עכשיו אתה חש אותו.
ונסו לדמיין משהו שיקרה עוד שבוע או עוד שנה, גם עכשיו ברע זה אתם מדברים על מה שיהיה
אז מה זה שונה מהתיאור של מה שהיה קודם?
ואדם יכול להגיד, כן, את מה שקודם אני מרגיש שזה קרה שאני מספר על זה, והתמונה של העתיד אני לא חווה שהיא קיימת.
ואין שום הבדל בים עבר לעתיד, חוץ מהתמונה שיש לו כרגע בראש.
לכן אדם אומר שהוא חווה תמונה בזמן זה או אחר.
גם ילדים מאבדים מהר את תחושת הזמן, כל התחושה לא מדוייקת אם זה קרה אתמול או לפני חודש.
וגם לאנשים מבוגרים קורה הרבה פעמים שנעלמת תחושת הזמן, יש ערפול.
ואדם אומר, אני מוכן להישבע שזה קרה, הוא מדבר על מה שנדמה לו כרגע שקרה.
אבל כל העבר כולו אבל כל העבר כולו, הכל מתרחש בראש שלך ממש עכשיו.
כל הדברים כולם, קורים ממש ברגע הזה, יש דברים שאתה "זוכר", ויש דברים שאתה עכשיו בכלל מדמיין שקרו
והם בכלל לא קרו אפילו עכשיו.
והזיכרון של האדם לגבי העבר הוא בסך הכל תחושה, אפילו בהיפנוזה משחזרים דברים שלא באמת קרו
ומה שאדם מתאר שקרה, זה לא ברמה האובייקטיבית, אלא ברמה הסובייקטיבית אתה מתאר את מה שקרה לך ברגע הקודם.
וזה אומר שכל הזיכרונות הם לא מחויב המציאות, אלא רק אפשרי המציאות.
זה שאתה זוכר, זה לא מחויב, זה שאתה מוכיח, זה לא אומר שזה קרה.
ומצד האמת, יש עוד נקודת הסתכלות, אדם יכול להגיד אתמול הייתי בירושלים, זה אומר לדוגמה לא הייתי בחיפהץ
אבל אולי היית גם בחיפה וגם בירושלים ואתה בכלל לא זוכר.
וכל מה שקורה לאדם זו רק תחושה, והתודעה קיימת רק ברגע הזה.