כפי שכבר ביארתי, גם הטוב וגם הרע, בשורשם הם ישות אחת. כי בעולם שלנו יש ישויות שונות. והישויות השונות שיש בעולם שלנו, הן נפרדות זו מזו. אך כל הישויות השונות שיש בעולם, הן כולן ביטויים שונים וגוונים שונים וצמצומים שונים והיבטים שונים, של המציאות, שהיא הישות האחת.
ומנקודת מבט על המציאות כישות אחת, אין הבדל בין טוב לרע. דהיינו, הטוב הוא לא יותר טוב מאשר הרע או להפך. כי יש תחושה של טוב ויש תחושה של רע, אלא שאין הבדל בין התחושות האלו. כי אלו לא יותר מאשר סוגים שונים של תחושות ורגשות.
וגם הישות העצמית של האדם, דהיינו, ה"אני" של האדם, וגם הרצון העצמי של האדם, וגם כל המחשבות של האדם, וגם כל הרגשות של האדם, וגם כל מה שהאדם רואה, וכל מה שישנו, אלו הכל התהוויות שונות של המציאות. כי פעם אחת המציאות באה לידי ביטוי בצורה אחת, ופעם היא באה לידי ביטוי בצורה אחרת.
והשאלה הנשאלת היא, אם באמת בשורש של המציאות הכל אחד, אז איך זה שיש גם רע? ואיך זה שבתוך המציאות שלנו קיימת התודעה של האדם שחושבת שיש רע, אם באמת הכל טוב? ובפשיטות, אם בשורש של המציאות אין חילוק בין טוב לרע, אז איך זה שאצל האדם יש חילוק בין טוב לרע?
ושורש השאלה הוא עמוק עוד יותר. כי השאלה הזאת בעצמה, היא ביטוי של שאלה אחרת עמוקה יותר. והשאלה הפנימית יותר, היא כיצד מאחדות פשוטה נוצרו פעולות משתנות וישויות שונות ונפרדות. כי בשכל האנושי ניתן להבין שלכל הישויות כולן, יש מכנה משותף כלשהו. ויש איזה רובד פנימי כלשהו מאחורי כל הישויות כולן.
וגם אם האדם לא מבין מהו הרובד הפנימי הזה, המהות הזאת, ההוויה הזאת, עדיין ניתן להתבונן ולראות שכל הדברים כולם יש מאחוריהם איזה משהו. וגם אם בעיני האדם המשהו הזה הוא "כלום", וגם אם בעיני האדם המשהו הזה הוא דבר שאין יכולת להכיל אותו שכלית וכיו"ב, הרי שעדיין יש איזה משהו שנמצא מאחורי כל הדברים כולם.
וכאשר האדם מתבונן, אז הוא מבין שבעצם ברובד הפנימי ביותר של המציאות, יש רק אחדות ויש רק הוויה אחת ללא נפרדות. אך תכף שהאדם מסתכל על כל דבר אחר שהוא רחוק מהשורש של המציאות, מיד האדם רואה את הנפרדות של המציאות.
והשאלה הפנימית ביותר היא, כיצד זה יכול להיות שהוויה אחת תהווה ישויות שונות ונפרדות זו מזו? ואיך יכול להיות שמתוך אחדות פשוטה, יתהוו ישויות שונות זו מזו?
וגם לשאלה הזאת עצמה יש שורש פנימי יותר. כי השאלה היא, כיצד מתוך אחדות נוצרה נפרדות. אך באמת יש כאן שאלה פנימית עוד יותר, והיא איך מתוך אחדות נוצרה ישות שהיא נפרדת מהאחדות. כי כאשר יש אחדות, אין מקום לעוד ישות נוספת על האחדות.
ועצם קיומה של ישות נוספת על האחדות, זה עצמו שולל את הרעיון של האחדות. כי לכאורה נדמה שמאחדות יכולה להיווצר אחדות אחרת אך לא נפרדות אחרת. וכאשר האדם רואה את הנפרדות, אז הוא שואל איך מתוך אחדות נוצרה נפרדות. ואח"כ השאלה הזאת באה לידי ביטוי, באיך מתוך הכל טוב והכל אחד, נוצר הבדל בין טוב לבין רע.
אלא שמצד האמת, מנקודת מבט של אחדות, אין אפשרות שיווצר שום דבר. כי אם לדוגמה הייתה נוצרת ישות של אחדות, מתוך הישות של האחדות הראשונה, הרי שהיה צריך לשאול: האם האחדות שנוצרה, האם היא זהה לאחדות שיצרה אותה? ואם כן, אז במה זה בא לידי ביטוי הנפרדות של הישויות האלו? ואם לא, דהיינו, אם היצירה שונה מהיוצר שלה, א"כ כיצד יתכן שתהיה יצירה שונה מהדבר שמהווה אותה?
ונסביר: השאלה בעצם היא, לא איך זה שמתוך אחדות נוצרה נפרדות, אלא איך זה שמתוך אחדות נוצרה ישות שהיא נפרדת מהאחדות. כי עצם זה שקיימת עוד ישות בעולם בנוסף על הישות של האחדות, בזה עצמו יש נפרדות. כי הנפרדות לא נמצאת רק בין הישויות השונות שיש בעולם. אלא הנפרדות עצמה נמצאת, בין האחדות לבין הנפרדות. כי הנפרדות נפרדת ושונה מהאחדות. ועצם זה שקיימת ישות שונה מהאחדות, זה עצמו נפרדות.
וא"כ שורש השאלה הוא, איך בכלל יש הבדל בין אחדות לבין נפרדות? דהיינו, איך בכלל יש ישות שהיא נפרדת מהישות של האחדות שהיא שורש המציאות?
ונעמיק עוד את השאלה ונסביר כי היא קיימת לא רק במעבר שבין האחדות הראשונה לבין הישות הנפרדת הראשונה מהאחדות, אלא מצד האמת השאלה הזאת קיימת גם במעבר שיש בין הרמות השונות של הנפרדות עצמה. כי גם בעולם שלנו של הנפרדות, גם בו יש רמות שונות של נפרדות.
כי ברמה החיצונית ביותר האדם רואה אין סוף ישויות שנפרדות זו מזו, במקום ובזמן. כי כל הישויות שקיימות בעולם, כולם נפרדות זו מזו במקום ובזמן שלהן. כי כל דבר נפרד מישותו בזמן אחר. כי אותו הדבר ממש, הוא בכל רגע ורגע ישות אחרת ממש. וגם שתי ישויות זהות זו לזו ברגע אחד, הן נפרדות זו מזו במקום שלהן.
כך שכל נקודה במרחב הזמן והמקום, היא נפרדת מכל נקודה אחרת ומכל ישות אחרת שנמצאת במרחב הזמן והמקום. ומאחר שמרחב הזמן והמקום הם אין סופיים, ממילא ברמה החיצונית ביותר יש אין סוף ישויות שנפרדות זו מזו. כי ברמה החיצונית ביותר, כל ישות נפרדת מכל שאר הישויות האחרות בזמן ובמקום שלה.
אבל בין הרמה הראשונה של האחדות, שבה גם הזמן והמקום הם ישות אחת, לבין הרמה האחרונה שבה כל נקודה במרחב הזמן והמקום היא ישות אחרת, בטווח הזה יש הרבה רמות שונות של נפרדות.
כי יש את הרמה הראשונה שבה הכל אחד ממש. ובה גם הזמן והמקום הם ישות אחת. וכל המקום כולו הוא נמצא כולו בתוך נקודה אחת ממש. וכל מרחב הזמן כולו, גם הוא נמצא בתוך נקודה אחת ממש. ובשורש המציאות, שם הזמן והמקום הם ישות אחת ממש. כי בעומק המציאות, שם אין זמן ואין מקום כלל. כי יש משהו פנימי יותר מהזמן והמקום.
ואח"כ נפרדו הזמן והמקום. ונפרדה התודעה של ה"אני" של האדם מהתודעה / הישות וה"אני" של המציאות עצמה. וגם נוצרה נפרדות בין הרצון העצמי של האדם לבין הרצון של המציאות. ונוצרה נפרדות בין האדם החושב לבין המחשבה שלו לבין המציאות שעליה הוא חושב.
ואח"כ יש עוד רמות שונות של נפרדות. כי כל בני האדם רוצים בתוך תוכם את אותו הדבר. וכל אדם כל הזמן רוצה את אותו הדבר ממש. ואף על פי כן, כל אחד בכל רגע ורגע רוצה משהו אחר ורצון אחר. והתהליך של התהוות הנפרדות מהאחדות, הוא בכל הרמות של המציאות.
כי בכל פעם שכמות הישויות הנפרדות גדלה בין רמה לרמה של נפרדות, הרי שבעצם זה תהליך זהה ודומה לתהליך הראשון שבו נפרדה הנפרדות מהאחדות של המציאות. כך שהתהליך של הפרדת הנפרדות מהאחדות, הוא בכל הרמות של המציאות.
כך שהשאלה של איך מאחדות נוצרה נפרדות, הוא נכון לגבי כל הרמות השונות של המציאות. כי בכל התהליכים שבעולם יש היווצרות של נפרדות מתוך אחדות. ויש סיבה ראשונה לכל הסיבות. ואעפ"כ יש סיבות שונות. ויש שכל אחד מאחורי כל השכלים שבעולם, ואעפ"כ יש שכלים שונים בעולם וכיו"ב.
וכל שתי ישויות, או שהן זהות זו לזו בשלמות, וא"כ ממילא הן ישות אחת, או שהן נפרדות זו מזו בדבר כלשהו, וא"כ שתיהן חלק מדבר אחר גדול עוד יותר שמאחד אותן. וגם אם הדבר הזה הוא נתפש ככלום ממש בעיני השכל האנושי של האדם, הרי שעדיין כל שתי ישויות שנפרדות זו מזו, הן ביחד מהוות איזה שלם אחד גדול יותר שמכיל את שתיהן.
ואיך שלא נסתכל על המציאות, תמיד תהיה נקודת מבט שממנה אין שום נפרדות כלל, שהיא נקודת המבט של שורש המציאות.
ובכל מקרה, השאלה הנשאלת היא, איך מתוך האחדות של המציאות מתהווה הנפרדות של המציאות, בכל הרמות השונות של המציאות.
במאמר מוסגר נאמר, כי קיימת דרך מילוט מהשאלה הזאת, והיא אם נאמר שאין שום אחדות בעולם כלל, אלא הכל נפרד תמיד. כי אפשר לומר שכל ישות שקיימת בעולם, היא לא דומה בשום דבר בעולם לשום דבר אחר. ואין שום מכנה משותף בין שום דבר לשום דבר אחר בעולם.
שגם זה עצמו לא התפישה המקובלת. כי בחוש ניתן לראות שיש רמות של אחדות ורמות של נפרדות. אך אפשר לנסות לומר שכל ישות בעולם היא נפרדת בשלמות מכל שאר הישויות האחרות, ללא שום מכנה משותף כלשהו. ובכך בעצם ניתן לנסות להתחמק מהשאלה של התהוות הנפרדות מתוך האחדות.
אלא, שע"פ התפישה הזאת בעצם אנחנו "מעמיסים" את כל תכונות האחדות על תכונות הנפרדות. וע"פ התפישה הזאת נצטרך לומר שכל ישות היא אין סופית והיא ממלאת את כל מרחב הזמן והמקום. ושכל ישות היא בעצם סך כל הישויות. וא"כ הגענו שוב פעם לשורש האחדות.
וכפי שכבר ביארתי, כל הקצוות נפגשים זה עם זה. ואפשר לומר שהכל נפרד ואפשר לומר שהכל אחד. אך אם הולכים עד הסוף, רואים בעצם שהמשמעות היא אותה המשמעות. ויש בזה עוד להעמיק, ויתבאר במקום אחר.
והתשובה לכל השאלות האלו היא די פשוטה. כי מהות השאלה נובעת מכך שהאדם רואה מולו שיש במציאות שלנו גם אחדות וגם נפרדות. והשכל של האדם לא מבין כיצד מאחדות ומכמות סופית של ישויות, נוצרת נפרדות וכמות גדולה יותר של ישויות. וכיצד מתקיימות זו לצד זו רמות שונות של נפרדות.
וחוסר ההבנה הזה של האדם יש לו שורש. והשורש הוא השכל המוגבל של האדם, שלא מסוגל לתפוש דבר והיפוכו בבת אחת.
כי מצד האמת האחדות של המציאות היא גדולה מאוד. ובשורש האחדות, לא רק שהכל אחד, אלא גם בשורש המציאות גם האחדות והנפרדות, גם הן נמצאות באחדות. ובשורש המציאות כל הישויות כולן נמצאות באחדות. כי בשורש המציאות, גם ה"יש" וגם ה"אין", גם הם נמצאים באחדות אחת. וגם הסיבה וגם התוצאה, וגם הסיבה וגם האין סיבה, וגם הרצון וגם האין רצון, וגם הטוב וגם הרע, וגם כל ישות וכל שאר הישויות, וגם כל ישות וההעדר שלה, הכל נמצא באחדות אחת.
כי בשורש המציאות, יש טוב ויש רע. ויש רצון ויש חוסר רצון. ויש סיבה ויש אין סיבה. ויש סיבה ויש תוצאה ויש זמן ויש מקום וכולי. והכל קיים כישויות נפרדות זו מזו, גם בשורש המציאות עצמה. אלא שמנקודת המבט של שורש המציאות, שם אין נפרדות בין נפרדות לבין אחדות, ולכן בעצם הכל זאת ישות אחת ממש.
וכאשר יש לאדם את השכל הגדול של המציאות, שבו יש אחדות בין האחדות לבין הנפרדות, ממילא אין שאלה איך זה שמאחדות נוצרה נפרדות ומהכל אחד והכל טוב נוצרה נפרדות בין הטוב לבין הרע, כי בשכל הגדול יותר, אין נפרדות בין אחדות לבין נפרדות, וממילא אין הבדל בין טוב ורע כישות אחת, לבין טוב ורע כישויות נפרדות. וממילא אין שום שאלה כלל.
כי יש כאלו שבטעות חושבים שהאחדות פירושו שאין טוב ורע, ושאין זמן ומקום וכיו"ב. אך המחשבה הזאת עצמה היא נפרדות. כי היא מפרידה בין הדבר לבין שורשו. כי הם בטעות חושבים שהאחדות שבשורש, נפרדת מהנפרדות שבתוצאה של השורש. אך מצד האמת, אין נפרדות בין השורש לבין העולם עצמו, אלא הכל אחד ממש.
ומי שרוצה להבין את הדבר לעומקו, עליו לקחת את כל התכונות של הנפרדות ולהלביש אותן על השורש של המציאות. ובו זמנית לקחת את כל התכונות של שורש המציאות והאחדות, ולהלביש אותן על כל אחת מהישויות הנפרדות של המציאות. ועל האדם לקחת את כל התכונות של האין סוף ולהלביש אותן על כל הישויות הסופיות, וגם להפך. כי מצד האמת, גם הנפרדות וגם האחדות של המציאות, אלו רק ביטויים שונים של אותה הישות ממש.
ויש עוד טעות נפוצה, והיא שיש כאלו שבטעות חושבים שהאחדות נפרדה מהעולם, ועכשיו יש רק נפרדות. או שעכשיו יש שינוי מנקודת המבט של האחדות. או שעכשיו יש נפרדות בין האחדות לבין הנפרדות.
אבל מצד האמת גם עכשיו שיש נפרדות, אלו הכל רק גוונים שונים של האחדות עצמה ממש. ומצד האמת גם עכשיו ממש, אין הבדל בין השורש ובין הסיבה הראשונה, לבין כל מה שאחריה, דהיינו, כל שאר הסיבות והתוצאות. ולא שאין הבדל, אלא שאין הבדל בין זה שיש הבדל לבין זה שאין הבדל וכולי.
ויש בזה עוד רמות עומק שונות וכולי.
ונסכם: מצד האחדות של המציאות, יש נפרדות של טוב ושל רע, אלא שאין הבדל בין הנפרדות הזאת, לבין האחדות של הטוב ושל הרע. והאחדות והנפרדות, הן היבטים שונים של ישות אחת שבה אין נפרדות בין אחדות לבין נפרדות. וכך גם הסיבה והתוצאה, או הסיבה והאין סיבה וכל כיו"ב, שאלו היבטים שונים של ישות אחת שבה אין נפרדות בין סיבה לבין חוסר סיבה וכולי. וממילא אכן יש רע, אך אף על פי כן הוא נמצא ממש עכשיו באחדות עם הטוב.
ומנקודת מבט על המציאות כישות אחת, אין הבדל בין טוב לרע. דהיינו, הטוב הוא לא יותר טוב מאשר הרע או להפך. כי יש תחושה של טוב ויש תחושה של רע, אלא שאין הבדל בין התחושות האלו. כי אלו לא יותר מאשר סוגים שונים של תחושות ורגשות.
וגם הישות העצמית של האדם, דהיינו, ה"אני" של האדם, וגם הרצון העצמי של האדם, וגם כל המחשבות של האדם, וגם כל הרגשות של האדם, וגם כל מה שהאדם רואה, וכל מה שישנו, אלו הכל התהוויות שונות של המציאות. כי פעם אחת המציאות באה לידי ביטוי בצורה אחת, ופעם היא באה לידי ביטוי בצורה אחרת.
והשאלה הנשאלת היא, אם באמת בשורש של המציאות הכל אחד, אז איך זה שיש גם רע? ואיך זה שבתוך המציאות שלנו קיימת התודעה של האדם שחושבת שיש רע, אם באמת הכל טוב? ובפשיטות, אם בשורש של המציאות אין חילוק בין טוב לרע, אז איך זה שאצל האדם יש חילוק בין טוב לרע?
ושורש השאלה הוא עמוק עוד יותר. כי השאלה הזאת בעצמה, היא ביטוי של שאלה אחרת עמוקה יותר. והשאלה הפנימית יותר, היא כיצד מאחדות פשוטה נוצרו פעולות משתנות וישויות שונות ונפרדות. כי בשכל האנושי ניתן להבין שלכל הישויות כולן, יש מכנה משותף כלשהו. ויש איזה רובד פנימי כלשהו מאחורי כל הישויות כולן.
וגם אם האדם לא מבין מהו הרובד הפנימי הזה, המהות הזאת, ההוויה הזאת, עדיין ניתן להתבונן ולראות שכל הדברים כולם יש מאחוריהם איזה משהו. וגם אם בעיני האדם המשהו הזה הוא "כלום", וגם אם בעיני האדם המשהו הזה הוא דבר שאין יכולת להכיל אותו שכלית וכיו"ב, הרי שעדיין יש איזה משהו שנמצא מאחורי כל הדברים כולם.
וכאשר האדם מתבונן, אז הוא מבין שבעצם ברובד הפנימי ביותר של המציאות, יש רק אחדות ויש רק הוויה אחת ללא נפרדות. אך תכף שהאדם מסתכל על כל דבר אחר שהוא רחוק מהשורש של המציאות, מיד האדם רואה את הנפרדות של המציאות.
והשאלה הפנימית ביותר היא, כיצד זה יכול להיות שהוויה אחת תהווה ישויות שונות ונפרדות זו מזו? ואיך יכול להיות שמתוך אחדות פשוטה, יתהוו ישויות שונות זו מזו?
וגם לשאלה הזאת עצמה יש שורש פנימי יותר. כי השאלה היא, כיצד מתוך אחדות נוצרה נפרדות. אך באמת יש כאן שאלה פנימית עוד יותר, והיא איך מתוך אחדות נוצרה ישות שהיא נפרדת מהאחדות. כי כאשר יש אחדות, אין מקום לעוד ישות נוספת על האחדות.
ועצם קיומה של ישות נוספת על האחדות, זה עצמו שולל את הרעיון של האחדות. כי לכאורה נדמה שמאחדות יכולה להיווצר אחדות אחרת אך לא נפרדות אחרת. וכאשר האדם רואה את הנפרדות, אז הוא שואל איך מתוך אחדות נוצרה נפרדות. ואח"כ השאלה הזאת באה לידי ביטוי, באיך מתוך הכל טוב והכל אחד, נוצר הבדל בין טוב לבין רע.
אלא שמצד האמת, מנקודת מבט של אחדות, אין אפשרות שיווצר שום דבר. כי אם לדוגמה הייתה נוצרת ישות של אחדות, מתוך הישות של האחדות הראשונה, הרי שהיה צריך לשאול: האם האחדות שנוצרה, האם היא זהה לאחדות שיצרה אותה? ואם כן, אז במה זה בא לידי ביטוי הנפרדות של הישויות האלו? ואם לא, דהיינו, אם היצירה שונה מהיוצר שלה, א"כ כיצד יתכן שתהיה יצירה שונה מהדבר שמהווה אותה?
ונסביר: השאלה בעצם היא, לא איך זה שמתוך אחדות נוצרה נפרדות, אלא איך זה שמתוך אחדות נוצרה ישות שהיא נפרדת מהאחדות. כי עצם זה שקיימת עוד ישות בעולם בנוסף על הישות של האחדות, בזה עצמו יש נפרדות. כי הנפרדות לא נמצאת רק בין הישויות השונות שיש בעולם. אלא הנפרדות עצמה נמצאת, בין האחדות לבין הנפרדות. כי הנפרדות נפרדת ושונה מהאחדות. ועצם זה שקיימת ישות שונה מהאחדות, זה עצמו נפרדות.
וא"כ שורש השאלה הוא, איך בכלל יש הבדל בין אחדות לבין נפרדות? דהיינו, איך בכלל יש ישות שהיא נפרדת מהישות של האחדות שהיא שורש המציאות?
ונעמיק עוד את השאלה ונסביר כי היא קיימת לא רק במעבר שבין האחדות הראשונה לבין הישות הנפרדת הראשונה מהאחדות, אלא מצד האמת השאלה הזאת קיימת גם במעבר שיש בין הרמות השונות של הנפרדות עצמה. כי גם בעולם שלנו של הנפרדות, גם בו יש רמות שונות של נפרדות.
כי ברמה החיצונית ביותר האדם רואה אין סוף ישויות שנפרדות זו מזו, במקום ובזמן. כי כל הישויות שקיימות בעולם, כולם נפרדות זו מזו במקום ובזמן שלהן. כי כל דבר נפרד מישותו בזמן אחר. כי אותו הדבר ממש, הוא בכל רגע ורגע ישות אחרת ממש. וגם שתי ישויות זהות זו לזו ברגע אחד, הן נפרדות זו מזו במקום שלהן.
כך שכל נקודה במרחב הזמן והמקום, היא נפרדת מכל נקודה אחרת ומכל ישות אחרת שנמצאת במרחב הזמן והמקום. ומאחר שמרחב הזמן והמקום הם אין סופיים, ממילא ברמה החיצונית ביותר יש אין סוף ישויות שנפרדות זו מזו. כי ברמה החיצונית ביותר, כל ישות נפרדת מכל שאר הישויות האחרות בזמן ובמקום שלה.
אבל בין הרמה הראשונה של האחדות, שבה גם הזמן והמקום הם ישות אחת, לבין הרמה האחרונה שבה כל נקודה במרחב הזמן והמקום היא ישות אחרת, בטווח הזה יש הרבה רמות שונות של נפרדות.
כי יש את הרמה הראשונה שבה הכל אחד ממש. ובה גם הזמן והמקום הם ישות אחת. וכל המקום כולו הוא נמצא כולו בתוך נקודה אחת ממש. וכל מרחב הזמן כולו, גם הוא נמצא בתוך נקודה אחת ממש. ובשורש המציאות, שם הזמן והמקום הם ישות אחת ממש. כי בעומק המציאות, שם אין זמן ואין מקום כלל. כי יש משהו פנימי יותר מהזמן והמקום.
ואח"כ נפרדו הזמן והמקום. ונפרדה התודעה של ה"אני" של האדם מהתודעה / הישות וה"אני" של המציאות עצמה. וגם נוצרה נפרדות בין הרצון העצמי של האדם לבין הרצון של המציאות. ונוצרה נפרדות בין האדם החושב לבין המחשבה שלו לבין המציאות שעליה הוא חושב.
ואח"כ יש עוד רמות שונות של נפרדות. כי כל בני האדם רוצים בתוך תוכם את אותו הדבר. וכל אדם כל הזמן רוצה את אותו הדבר ממש. ואף על פי כן, כל אחד בכל רגע ורגע רוצה משהו אחר ורצון אחר. והתהליך של התהוות הנפרדות מהאחדות, הוא בכל הרמות של המציאות.
כי בכל פעם שכמות הישויות הנפרדות גדלה בין רמה לרמה של נפרדות, הרי שבעצם זה תהליך זהה ודומה לתהליך הראשון שבו נפרדה הנפרדות מהאחדות של המציאות. כך שהתהליך של הפרדת הנפרדות מהאחדות, הוא בכל הרמות של המציאות.
כך שהשאלה של איך מאחדות נוצרה נפרדות, הוא נכון לגבי כל הרמות השונות של המציאות. כי בכל התהליכים שבעולם יש היווצרות של נפרדות מתוך אחדות. ויש סיבה ראשונה לכל הסיבות. ואעפ"כ יש סיבות שונות. ויש שכל אחד מאחורי כל השכלים שבעולם, ואעפ"כ יש שכלים שונים בעולם וכיו"ב.
וכל שתי ישויות, או שהן זהות זו לזו בשלמות, וא"כ ממילא הן ישות אחת, או שהן נפרדות זו מזו בדבר כלשהו, וא"כ שתיהן חלק מדבר אחר גדול עוד יותר שמאחד אותן. וגם אם הדבר הזה הוא נתפש ככלום ממש בעיני השכל האנושי של האדם, הרי שעדיין כל שתי ישויות שנפרדות זו מזו, הן ביחד מהוות איזה שלם אחד גדול יותר שמכיל את שתיהן.
ואיך שלא נסתכל על המציאות, תמיד תהיה נקודת מבט שממנה אין שום נפרדות כלל, שהיא נקודת המבט של שורש המציאות.
ובכל מקרה, השאלה הנשאלת היא, איך מתוך האחדות של המציאות מתהווה הנפרדות של המציאות, בכל הרמות השונות של המציאות.
במאמר מוסגר נאמר, כי קיימת דרך מילוט מהשאלה הזאת, והיא אם נאמר שאין שום אחדות בעולם כלל, אלא הכל נפרד תמיד. כי אפשר לומר שכל ישות שקיימת בעולם, היא לא דומה בשום דבר בעולם לשום דבר אחר. ואין שום מכנה משותף בין שום דבר לשום דבר אחר בעולם.
שגם זה עצמו לא התפישה המקובלת. כי בחוש ניתן לראות שיש רמות של אחדות ורמות של נפרדות. אך אפשר לנסות לומר שכל ישות בעולם היא נפרדת בשלמות מכל שאר הישויות האחרות, ללא שום מכנה משותף כלשהו. ובכך בעצם ניתן לנסות להתחמק מהשאלה של התהוות הנפרדות מתוך האחדות.
אלא, שע"פ התפישה הזאת בעצם אנחנו "מעמיסים" את כל תכונות האחדות על תכונות הנפרדות. וע"פ התפישה הזאת נצטרך לומר שכל ישות היא אין סופית והיא ממלאת את כל מרחב הזמן והמקום. ושכל ישות היא בעצם סך כל הישויות. וא"כ הגענו שוב פעם לשורש האחדות.
וכפי שכבר ביארתי, כל הקצוות נפגשים זה עם זה. ואפשר לומר שהכל נפרד ואפשר לומר שהכל אחד. אך אם הולכים עד הסוף, רואים בעצם שהמשמעות היא אותה המשמעות. ויש בזה עוד להעמיק, ויתבאר במקום אחר.
והתשובה לכל השאלות האלו היא די פשוטה. כי מהות השאלה נובעת מכך שהאדם רואה מולו שיש במציאות שלנו גם אחדות וגם נפרדות. והשכל של האדם לא מבין כיצד מאחדות ומכמות סופית של ישויות, נוצרת נפרדות וכמות גדולה יותר של ישויות. וכיצד מתקיימות זו לצד זו רמות שונות של נפרדות.
וחוסר ההבנה הזה של האדם יש לו שורש. והשורש הוא השכל המוגבל של האדם, שלא מסוגל לתפוש דבר והיפוכו בבת אחת.
כי מצד האמת האחדות של המציאות היא גדולה מאוד. ובשורש האחדות, לא רק שהכל אחד, אלא גם בשורש המציאות גם האחדות והנפרדות, גם הן נמצאות באחדות. ובשורש המציאות כל הישויות כולן נמצאות באחדות. כי בשורש המציאות, גם ה"יש" וגם ה"אין", גם הם נמצאים באחדות אחת. וגם הסיבה וגם התוצאה, וגם הסיבה וגם האין סיבה, וגם הרצון וגם האין רצון, וגם הטוב וגם הרע, וגם כל ישות וכל שאר הישויות, וגם כל ישות וההעדר שלה, הכל נמצא באחדות אחת.
כי בשורש המציאות, יש טוב ויש רע. ויש רצון ויש חוסר רצון. ויש סיבה ויש אין סיבה. ויש סיבה ויש תוצאה ויש זמן ויש מקום וכולי. והכל קיים כישויות נפרדות זו מזו, גם בשורש המציאות עצמה. אלא שמנקודת המבט של שורש המציאות, שם אין נפרדות בין נפרדות לבין אחדות, ולכן בעצם הכל זאת ישות אחת ממש.
וכאשר יש לאדם את השכל הגדול של המציאות, שבו יש אחדות בין האחדות לבין הנפרדות, ממילא אין שאלה איך זה שמאחדות נוצרה נפרדות ומהכל אחד והכל טוב נוצרה נפרדות בין הטוב לבין הרע, כי בשכל הגדול יותר, אין נפרדות בין אחדות לבין נפרדות, וממילא אין הבדל בין טוב ורע כישות אחת, לבין טוב ורע כישויות נפרדות. וממילא אין שום שאלה כלל.
כי יש כאלו שבטעות חושבים שהאחדות פירושו שאין טוב ורע, ושאין זמן ומקום וכיו"ב. אך המחשבה הזאת עצמה היא נפרדות. כי היא מפרידה בין הדבר לבין שורשו. כי הם בטעות חושבים שהאחדות שבשורש, נפרדת מהנפרדות שבתוצאה של השורש. אך מצד האמת, אין נפרדות בין השורש לבין העולם עצמו, אלא הכל אחד ממש.
ומי שרוצה להבין את הדבר לעומקו, עליו לקחת את כל התכונות של הנפרדות ולהלביש אותן על השורש של המציאות. ובו זמנית לקחת את כל התכונות של שורש המציאות והאחדות, ולהלביש אותן על כל אחת מהישויות הנפרדות של המציאות. ועל האדם לקחת את כל התכונות של האין סוף ולהלביש אותן על כל הישויות הסופיות, וגם להפך. כי מצד האמת, גם הנפרדות וגם האחדות של המציאות, אלו רק ביטויים שונים של אותה הישות ממש.
ויש עוד טעות נפוצה, והיא שיש כאלו שבטעות חושבים שהאחדות נפרדה מהעולם, ועכשיו יש רק נפרדות. או שעכשיו יש שינוי מנקודת המבט של האחדות. או שעכשיו יש נפרדות בין האחדות לבין הנפרדות.
אבל מצד האמת גם עכשיו שיש נפרדות, אלו הכל רק גוונים שונים של האחדות עצמה ממש. ומצד האמת גם עכשיו ממש, אין הבדל בין השורש ובין הסיבה הראשונה, לבין כל מה שאחריה, דהיינו, כל שאר הסיבות והתוצאות. ולא שאין הבדל, אלא שאין הבדל בין זה שיש הבדל לבין זה שאין הבדל וכולי.
ויש בזה עוד רמות עומק שונות וכולי.
ונסכם: מצד האחדות של המציאות, יש נפרדות של טוב ושל רע, אלא שאין הבדל בין הנפרדות הזאת, לבין האחדות של הטוב ושל הרע. והאחדות והנפרדות, הן היבטים שונים של ישות אחת שבה אין נפרדות בין אחדות לבין נפרדות. וכך גם הסיבה והתוצאה, או הסיבה והאין סיבה וכל כיו"ב, שאלו היבטים שונים של ישות אחת שבה אין נפרדות בין סיבה לבין חוסר סיבה וכולי. וממילא אכן יש רע, אך אף על פי כן הוא נמצא ממש עכשיו באחדות עם הטוב.
050-3331-331