מה הקשר בין שמיעת קולות לבין מחשבות לא הגיוניות?

שמיעת קולות עשויה להיראות כבעיה נפרדת ממחשבות לא הגיוניות, אך למעשה מדובר בתופעה אחת שמקורה בקונפליקט פנימי של האדם. כאשר אדם מתחיל לשמוע קולות שמנחים אותו לפעול בצורה מסוימת, זה בדרך כלל מתרחש יחד עם מחשבות לא הגיוניות, כמו רצון לבצע פעולות מסוכנות, מחשבות שווא או אמונות מופרכות. לדוגמה, אדם עשוי לשמוע קולות שאומרים לו לשרוף את ביתו, בזמן שהוא גם מתחיל לחשוב שהסביבה מנסה להזיק לו או שמישהו מנסה להרעיל אותו. אליעד כהן מסביר שהקולות אינם תופעה נפרדת, אלא הם חלק מתהליך פנימי של האדם שבא להסתיר את המחשבות הלא הגיוניות שהוא חושב.

איך השמעת קולות קשורה לקונפליקטים פנימיים?

במקרים כאלה, כאשר אדם רוצה לפעול בצורה מסוימת, אך יש לו ספקות או קונפליקטים פנימיים לגבי המחשבות האלו, הוא מוצא את עצמו אומר "שמעתי קולות". לדוגמה, אם אדם חושב על ההתאבדות, אך קשה לו להודות בכך שהוא רוצה למות, הוא עשוי לומר שהוא שמע קולות שמצווים עליו להתאבד. בצורה כזו, הוא מונע מעצמו להכיר בכך שהמחשבה על ההתאבדות הגיעה מתוך עצמו, ומייחס את המחשבה לקולות חיצוניים. אליעד מדגיש כי המחשבות ההפוכות שעולות בתוך האדם, למשל, לחשוב אם הוא צריך לרוץ לכביש או לא, יובילו לשמיעת קולות שמנחים אותו לעיתים לפעול בצורה הפוכה ממה שהוא חושב.

מה הקשר בין שמיעת קולות לרקע דתי או אמוני?

לעיתים תופעה זו מקבלת צביון דתי או רוחני כאשר האדם נחשף למושגים דתיים של שמיעת קולות, כמו סיפור אברהם אבינו ששמע את קול אלוהים. אליעד מסביר כי יש לאדם אינטרס להאמין שהוא שומע קולות, במיוחד כאשר הוא מרגיש בודד, ובכך הוא מקבל "חבר" מדבר איתו. אותו אדם עשוי להרגיש מיוחד ומוערך, כפי שעושים רבים שמאמינים שהם זוכים לשמוע את קול אלוהים. עם זאת, מדובר בתופעה פסיכולוגית שבאה להסביר קונפליקטים פנימיים של האדם, ולא בהכרח קשר עם רוחניות אמיתית.

למה לא כדאי להתווכח עם אדם שטוען לשמוע קולות?

כאשר אדם אומר שהוא שומע קולות, ההתמודדות האמיתית אינה בהכחשה של השמיעה, אלא בהבנת מה עומד מאחורי המחשבות הפנימיות שהוא מנסה להסתיר. אליעד כהן מסביר כי הוויכוח על עצם השמיעה לא יביא לפתרון. אם ננסה להוכיח לאדם שהוא לא שומע קולות, אנחנו עשויים דווקא להחמיר את המצב ולהגביר את ההתנגדות של האדם למחשבותיו הפנימיות. במקום זאת, יש להתמקד בהבנת הבעיה האמיתית: למה האדם חושב בצורה כזו? מה המניע שמוביל אותו לחוות את המחשבות האלה?

מהו הטיפול בתופעה מעבר לאשפוז ותרופות?

אליעד כהן טוען כי טיפול בתופעה של שמיעת קולות צריך להיות ממוקד בהבנת הקונפליקט הפנימי של האדם. במקום לשלוח את האדם לאשפוז או להניח לו ליטול תרופות שמטשטשות את המודעות שלו, חשוב לנסות להבין את המתח הפנימי שמוביל אותו לשמוע קולות. טיפול כזה מתמקד בהבנה של מנגנוני ההגנה של האדם, כמו הדחייה של מחשבותיו הפנימיות וייחסותן לקולות חיצוניים. טיפול כזה, של גישה מעמיקה ומתן מקום להכרה בכאב הפנימי, עשוי להוביל לפתרון אמיתי של הבעיה.

איך להבין את ההיגיון הפנימי שמוביל לשמיעת קולות?

כדי להתמודד עם השמעת קולות, על המטפל להבין את ההיגיון הפנימי של האדם. ככל שמישהו בטוח במחשבה מסוימת, הוא עשוי להתחיל לחשוב את המחשבה ההפוכה, ובכך יתעורר קונפליקט פנימי. לדוגמה, אם אדם משוכנע לחלוטין שאסור לו לרוץ לכביש, במקביל יעלה בו רצון לרוץ לשם, ואז הוא עשוי לשמוע קולות שמנחים אותו לפעול כך. אליעד מדגיש כי כל סיטואציה שבה האדם חושב "אני חייב לעשות כך וכך", עשויה להוביל בסופו של דבר לשמיעת קולות הפוכים, וכשכשהאדם לא רוצה להודות בהן, הוא מייחס אותן לקולות חיצוניים.

למה לא לומר לאדם שהוא "משוגע" על שמיעת קולות?

אם נטען בפני אדם שהוא "משוגע" בגלל שמיעת הקולות, אנו מונעים ממנו את האפשרות להתמודד עם הבעיה האמיתית. השמעת קולות היא רק סימפטום של המחשבות הפנימיות והקונפליקטים שהוא חווה. על כן, ההתמקדות לא צריכה להיות בשאלה האם הוא שומע את הקולות או לא, אלא בהבנת מדוע הוא משייך את המחשבות שלו לגורמים חיצוניים. אם נמשיך להתרכז בשאלה אם הוא שומע את הקולות או לא, נמשיך להיות במאבק סרק שלא יביא לשום פתרון אמיתי.

למה נדמה שיש שתי צרות בבת אחת - גם שמיעת קולות וגם מחשבות לא הגיוניות?

כאשר אדם בריא בנפשו מתחיל פתאום לחוות תופעות של שמיעת קולות במקביל לכך שהוא חושב מחשבות לא הגיוניות, עשוי להיווצר רושם שמדובר בשתי בעיות נפרדות. מצד אחד, האדם טוען שהוא שומע קולות (למשל קולות שאומרים לו לשרוף את הבית), ומצד שני הוא מביע אמונות מוזרות (כמו שהוא בטוח שעליו לקפוץ מהגג). בפועל, מדובר באותה תופעה עצמה.

מה הקשר בין המחשבות הלא הגיוניות לבין שמיעת הקולות?

האדם למעשה לא רוצה להודות בפני עצמו שהוא חושב באופן מסוים, ולכן הוא "מגלגל" את האחריות למחשבה על קולות חיצוניים. לדוגמה:

• אדם רוצה להתאבד, אך לא נעים לו להודות שהרעיון מגיע ממנו. לכן הוא אומר "שמעתי קולות שאומרים לי להתאבד".
• הוא חושד באחרים שמנסים להזיק לו, אך לא נח לו להגיד "אני חושב שאתם פוגעים בי". לכן הוא מסביר זאת ב"שמעתי קולות שאומרים לי שאתם מרעילים אותי".
• אדם שיש לו התלבטות אם עליו ללבוש בגדים או לא, עשוי לטעון "שמעתי קולות שמצווים עליי לרוץ ברחוב ערום".

באופן כללי, הקולות הם אמצעי לברוח מההזדהות עם המחשבות: במקום לומר "אני חושב", האדם אומר "שמעתי קולות".

איך נוצר הקונפליקט הפנימי שמוביל לשמיעת קולות?

כשהאדם בטוח מדי במשהו - "חייב לעבוד", "חייב לשמור מצוות", "חייב לא לרוץ לכביש" - הוא מייצר בתוכו תגובת נגד. ככל שהוא מנסה לחזק את עצמו שהוא "חייב" או "אסור" במאה אחוז, במקביל תצוץ מחשבה הפוכה לגמרי. לדוגמה:

• אם הוא בטוח ב - 100% שאסור לו לרוץ לכביש, תעלה בו מחשבה "אולי כן ארוץ לכביש".
• אם הוא משוכנע לחלוטין שהוריו אוהבים אותו, עלולה לצוץ מחשבה שאומרת "אולי הם בעצם שונאים אותי".

כשהמחשבה ההפוכה הזו מופיעה, הוא אינו מוכן להודות שהיא עולה מתוכו, ולכן נוח לו יותר לומר "שמעתי קולות כאלה ואחרים".

איזה תפקיד ממלאים הרקע הדתי או האמוני בתופעה של שמיעת קולות?

האדם עשוי להיחשף לרעיון של "קולות" כחלק מסיפורים או הקשרים דתיים (כמו אברהם אבינו ששמע קול אלוהי לצאת למשימה מסוימת). בנוסף, לעתים מלמדים אותו להתפלל ולחפש "סימנים מאלוהים". במצב כזה, האדם עשוי לפתח אינטרס להאמין שהוא אכן שומע קולות:

• הוא עשוי להרגיש "מיוחד" כי אלוהים מדבר אליו.
• אם הוא בודד, הוא מקבל "חבר" לדבר איתו (הקולות).
• הוא משוכנע שיש לו תפקיד או שליחות עליונה שהוא שואב ממנה ביטחון או חשיבות.

לעתים יש גם שימוש בסמים המטשטשים את התודעה, מה שעלול להעצים את הבלבול ואת תחושת "הקול החיצוני".

מדוע לא כדאי להתווכח עם האדם על עצם שמיעת הקולות?

כאשר אדם אומר "שמעתי קולות", הוא לא באמת עסוק בשאלה האם שמע או לא שמע, אלא משתמש בכך כמנגנון הגנה על מחשבה שקשה לו להודות בה. לכן:

• אם אומרים לו "אתה לא באמת שומע קולות, אתה סתם משוגע", הוא עלול דווקא להתחפר בעמדתו ולהתאמץ להוכיח שהוא כן שומע אותם.
• הוויכוח נעשה "עוקף בעיה": מתווכחים על עצם השמיעה במקום להתמקד בבעיה האמיתית - המחשבות הפנימיות שהוא מנסה להסתיר.

מה שחשוב הוא לנסות להבין מדוע הוא כל כך רוצה או לא רוצה דבר מסוים, ולהגיע לשורש הסיבה שהופכת את המחשבה למאיימת עבורו.

האם אפשר לטפל בתופעה מלבד אשפוז וכדורים?

כאשר לא מבינים את ההיגיון הפנימי של האדם, שמים עליו תווית של "סכיזופרני" או "משוגע", ושולחים אותו לאשפוז ולתרופות. לעתים זה רק מחמיר את מצבו, מפני שהוא מוקף באחרים עם בעיות דומות, ולא מגיעים לפתרון אמיתי של שורש הקונפליקט. עם זאת, אם מנסים לרדת לעומק התהליכים המחשבתיים ולהבין את המתח וההתנגשות הפנימית, ניתן לעזור לו לפתור את הקונפליקט, ולפרק בהדרגה את הצורך שלו לייחס את המחשבה לקולות חיצוניים.

איך להבין את ההיגיון ולהגיע לפתרון?

צריך לזכור שבכל "שיגעון" יש היגיון פנימי. האדם בעצם משתף:

• מחשבות הפוכות שהוא לא רוצה להודות שהן שלו.
• קונפליקט שנוצר מהשאיפה להיות בטוח במשהו, עד שמופיעה המחשבה ההפוכה לגמרי.
• מנגנון הגנה שמעביר את האשמה לגורם חיצוני ("לא אני החלטתי, אלא שמעתי קולות").

על ידי הבנה אמיתית של המחשבה הפנימית ושל הסיבות שהביאו את האדם להשתמש ב"שמיעת קולות" כתירוץ, אפשר לפתח גישה טיפולית שמטפלת בשורשי הבעיה ולא רק בתסמינים.