איך המוח חושב על עצמו ומהי תפישת העצמי?

השאלה המרכזית שאליעד כהן עוסק בה היא: איך האדם חושב על עצמו? כיצד נוצר ה"אני"? אליעד מסביר שבכל פעם שהאדם אומר "אני", הוא למעשה חושב על משהו שאינו הוא במאת האחוזים. כשהאדם אומר לעצמו, "אני רוצה לאכול", הוא יוצר הפרדה בין מי שהוא באמת לבין מי שהוא חושב שהוא. האדם לא יכול לחשוב על עצמו באופן מוחלט, מפני שכל מחשבה שלו על עצמו היא רק דימוי, השתקפות או פרשנות חלקית של הישות האמיתית שלו.

הדוגמה שאליעד משתמש בה היא פשוטה וברורה: אם אתה חושב על עצמך, אתה למעשה רואה דמות חיצונית לך, ולכן היא לא יכולה להיות באמת אתה. לדוגמה, כשאתה מצלם את עצמך במצלמה, התמונה שצולמה אינה אתה, אלא רק השתקפות חיצונית שלך. גם המחשבה שלך על עצמך היא תמונה כזו - השתקפות חלקית שאינה יכולה לתפוס אותך במלואך.

מדוע אהבה עצמית היא פרדוקס?

אליעד כהן טוען שאהבה עצמית היא פרדוקס מובנה. כדי לאהוב את עצמך, אתה חייב לפצל את עצמך לשני חלקים: זה שאוהב וזה שנאהב. עצם זה שיש פיצול כזה, כבר מראה שזה לא "אתה" באמת, אלא דימוי חיצוני שאתה יוצר ומזדהה איתו. אם היית באמת תופס את עצמך במלואך, לא היית יכול לאהוב את עצמך, כי לא הייתה הפרדה בינך לבין עצמך. לכן אהבה עצמית, או שנאה עצמית, תמיד מבוססות על אשליה, כי הן מחייבות פיצול פנימי.

הוא נותן דוגמה נוספת: אם אדם באמת היה יכול לשנוא את עצמו, זה היה אומר שהוא בהכרח יכול גם לאהוב את עצמו. שני המצבים האלה תלויים זה בזה, והם אפשריים רק משום שיש אשליה של הפרדה בין החלקים השונים בתודעה של האדם.

האם יש הבדל בין "אני" ל"לא אני"?

אליעד מבהיר שההפרדה בין "אני" ל"לא אני" היא אשלייתית. הוא מציע לאדם לבדוק האם הוא בטוח שיש בכלל הבדל בין "אני" לבין "לא אני". לפי אליעד, ברגע שהאדם מתחיל לפקפק בהפרדה הזאת, הוא מתקרב להבנה שהכל בעצם הוא עצמו, ושאין שום הבדל מהותי בין מה שהוא מגדיר כ"אני" למה שהוא מגדיר כ"לא אני". זאת אומרת, האדם הוא הכל וגם שום דבר, והפרדה זו היא בעצם הבסיס לכל הקונפליקטים הפנימיים של האדם.

כדי להמחיש זאת, אליעד משתמש בדוגמת החלום: כשאדם חולם, הוא רואה אנשים, בתים ועצמים שונים, אבל מי הוא באמת? הוא לא אף אחת מהדמויות הללו, אלא התודעה שחולמת את החלום. באותו אופן, כל דבר שהאדם רואה בחייו, כולל הגוף שלו והאישיות שלו, הוא בעצם השתקפות או חלק מהתודעה האחת שיוצרת את המציאות.

מהו פרדוקס התמונה המלאה?

אליעד מסביר גם את "פרדוקס התמונה המלאה": האדם לא יכול לעולם לתפוס את המציאות במלואה, כי עצם התפיסה דורשת להסתכל על משהו מבחוץ. כדי לתפוס משהו בשלמותו, צריך לצאת ממנו ולראות אותו מבחוץ, אך אם אתה יוצא ממנו, כבר אינך חלק ממנו ולכן אתה לא יכול לתפוס אותו במלואו. אי אפשר לראות תמונה שלמה לגמרי מבפנים, כי תמיד תישאר זווית אחת חסרה - הנקודה שממנה אתה מסתכל.

איך המוח חושב על "יש" ו"אין" בו זמנית?

אליעד מתאר שהמוח חייב לתפוס גם את ה"יש" וגם את ה"אין" בו זמנית...