מהי ענוה אמיתית לפי רבי נחמן בליקוטי מוהרן?

בשיעור מתוך "ליקוטי מוהרן חלק ב' תורה כ"ב", מסביר אליעד כהן בהרחבה מהי ענוה אמיתית, כפי שהיא מוצגת על ידי רבי נחמן מברסלב. המושג המרכזי בתורה זו הוא ההבחנה בין "מוחין דקטנות" לבין "מוחין דגדלות", והקושי שיש לאדם להתמודד עם הסתירה הפנימית בין הרצון להתפתח ולהגיע לגדלות, לבין הצורך להיות בענווה ולהרגיש שאתה כלום.

מה ההבדל בין "מוחין דקטנות" לבין "מוחין דגדלות"?

"מוחין דקטנות" זה מצב תודעתי שבו האדם מרגיש שאין לו כלום. הוא נמצא בענווה פשוטה, אבל זו ענוה מוגבלת, שמכניסה אותו לתחושת אפסות שאינה מאפשרת לו לצמוח ולהתפתח. לדוגמה, אדם שמתפלל מתוך תחושה שאין לו ערך עצמי כלל, עלול להישאר תקוע בתפיסה שהוא באמת כלום, מבלי שירגיש דחף או רצון להתקדם הלאה.

"מוחין דגדלות", לעומת זאת, הוא מצב תודעה גבוה יותר, שבו האדם מודע לערכו ולמעלותיו, ומרגיש שיש בו משמעות וחשיבות. הוא מרגיש שיש לו תפקיד בעולם, והוא מסוגל לפעול מתוך הרגשה של מימוש עצמי. אבל דווקא כאן עולה קונפליקט: הרי אם אתה רואה את הגדלות שלך, כיצד תוכל להישאר בענווה אמיתית?

איך אפשר להישאר בענווה כשמכירים בערך העצמי?

אליעד מסביר בפירוט כי לפי רבי נחמן, ענוה אמיתית אינה הסתכלות רק על החסרונות או רק על היתרונות. ישנה טעות נפוצה, שבה חושבים שכדי להיות בענווה צריך רק לראות כמה אתה חסר ערך. מצד שני, יש טעות הפוכה, של לראות רק כמה אתה חשוב וגדול. הענווה האמיתית לפי רבי נחמן משלבת את שתי נקודות המבט: אתה גם מודע לגדולתך וגם מבין שאתה כלום.

לדוגמה, אדם יכול לחשוב שהוא כלום, ולהתגאות בכך שהוא חסר ערך - זו ענוה מזויפת. ענוה אמיתית היא מצב שבו אתה מבין לעומק שגם אם יש לך תכונות טובות, הן אינן סותרות את ההבנה שבמהות העמוקה שלך - אתה כלום. במילים אחרות, זה מצב שבו אתה מחזיק בתודעה שני הפכים: מצד אחד, אתה מכיר בכך שיש לך משמעות וחשיבות, ומצד שני, אתה באמת מרגיש שבמהות אתה כלום.

מדוע ענוה חייבת להיות עם שכל?

אליעד מדגיש מאוד שלפי רבי נחמן, ענוה צריכה להיות מתוך שכל והבנה עמוקה. אם אדם נכנס לענווה ללא שכל, ללא הבנה אמיתית, הוא עלול להגיע לדיכאון, יאוש, או להרגשה של חוסר ערך שמשתקת אותו. זאת משום שהוא חושב שהוא כלום בצורה שטחית, בלי להבין את העומק של המושג.

לכן הוא אומר, שאם אדם מרגיש שאין לו חשק לעשות כלום, ושהוא חסר ערך לחלוטין - זוהי לא הענווה האמיתית שעליה רבי נחמן מדבר. ענוה אמיתית דורשת להבין את המציאות לעומקה - להבין שאתה גם כלום וגם הכל, שאין כאן סתירה, אלא תפיסה מאוחדת עמוקה.

איך נראית "ענוה של שקר" לפי רבי נחמן?

"ענוה של שקר", או "ענוה מזויפת", היא כאשר האדם אומר לעצמו שהוא כלום, אבל מתגאה בעצם העובדה שהוא מבטל את עצמו. האדם במצב כזה חושב לעצמו: "הנה, אני כל כך עניו שאני לא שווה כלום." זו ענוה שקרית, כי בעצם האדם מתגאה בתכונה שלכאורה אמורה להוריד ממנו גאווה.

אליעד מתאר דוגמה של אדם שאומר כל הזמן "אין לי חשק לכלום" ומציג את זה כענווה, אבל למעשה הוא נמצא במצב דיכאוני. הוא לכאורה העניק לעצמו את התכונה של "ענווה", אבל בפועל הוא נמצא במצב של "צמצום", מצב של דיכאון, וזו לא ענווה אמיתית.

למה ענוה חייבת לכלול בתוכה את שני הצדדים - פשיטות וגדלות...