ובו יתבאר, העניין של האהבה באופן כללי. מהי אהבה? איך נוצרת אהבה? מה גורם לאדם, להתאהב ולאהוב דבר כזה או אחר? וממילא יתבאר גם, מהי שנאה? ומה גורם לאדם לשנוא ולא לאהוב דבר כזה או אחר? איך לגרום למישהו לאהוב משהו? איך ליצור אהבה? איך לא לגרום לכך שלא תהיה אהבה? ועוד.

ומי שיתבונן יראה, שיש בעולם, שני סוגים של אהבה. והסוג הראשון, הוא אהבה עצמית של האדם לעצמו. והסוג השני של אהבה, הוא אהבה לזולת. דהיינו, שהאדם אוהב דבר כלשהו, שהוא אינו הוא עצמו. והאהבה, כאשר היא ממש טובה וחזקה, אז היא לפעמים גורמת לזולת, להפוך להיות האדם עצמו. דהיינו, האדם, מרוב אהבתו לזולתו, חווה, שזולתו והוא זאת ישות אחת ממש וכיו"ב. אבל בעקרון, אהבה יכולה להיות, או אהבה עצמית לעצמך, או אהבה חיצונית לדבר אחר שהוא אינו אתה.

ומי שיתבונן היטב יראה, כי האהבה החשובה יותר לאדם, זאת האהבה העצמית שלו לעצמו. והאהבה החיצונית של האדם, תלויה באהבה העצמית של האדם לעצמו. כי עובדה קיימת היא, שהאדם הוא אגואיסט, ושהוא עושה את הכל למען טובתו העצמית. והאדם אוהב באהבה חיצונית, את כל מה שגורם לו להרגיש טוב עם עצמו, ולאהוב את עצמו באהבה עצמית.

וגם אם נראה לפעמים שהאדם אוהב איזה דבר, שהוא גורם לאדם, לא לאהוב את עצמו באהבה עצמית, הרי שמצד האמת, גם אם נראה שהאדם פחות אוהב את עצמו, בגלל הדבר החיצוני לו שאותו הוא אוהב, הרי שבסופו של דבר, האדם אוהב את עצמו, כאשר הוא אוהב את אותו הדבר החיצוני, יותר מאשר אם הוא לא היה אוהב את אותו הדבר החיצוני. כך שהאהבה החיצונית של האדם, שהוא אוהב דבר כזה או אחר, היא משרתת את האהבה הפנימית של האדם לעצמו.

ובבסיס של כל האהבות, נמצאת התלות הרגשית האין סופית, של האדם, ביחס לרצון העצמי שלו. כי האדם תלוי ברצון העצמי שלו. והאדם לא תלוי בשום דבר בעולם, מלבד ברצון העצמי שלו עצמו. ומי שבסופו של דבר מחליט מה האדם יעשה, או מה האדם ירגיש וכיו"ב, זה אך ורק הרצון העצמי של האדם.

כי האדם קיים, עם רצון עצמי. שהאדם רוצה שהמציאות תהיה כך או אחרת. והאדם עושה את כל פעולותיו ללא כל יוצא מן הכלל, כדי למלא את הרצון העצמי שלו עצמו, כמה שיותר. והאדם לא יכול לעשות שום דבר בעולם, בלי שהוא ירצה אותו קודם לכן. והאדם מוכרח לרצות לעשות משהו, כדי שהוא יעשה אותו. אא"כ הוא עושה אותו, בלי שום בחירה חופשית כלל. שאז, זה כבר לא נחשב שהוא עצמו עושה אותו.

והאדם מרגיש טוב או רע, שמח או עצוב, מרוצה או לא מרוצה וכיו"ב, לפי הרצון העצמי שלו, ולא לפי שום דבר אחר בעולם. כי כאשר האדם רוצה איזה דבר, אז ממילא הוא מרגיש ממנו טוב. ואם האדם לא רוצה איזה דבר, אז הדבר הזה נחשב לדבר רע עבורו. והטוב והרע של האדם, תלויים אך ורק ברצון שלו. ולא משנה איך תהיה המציאות, משנה האם ועד כמה האדם ירצה או לא ירצה אותה.

והאדם עמל ומתאמץ כל חייו, למלא את הרצון העצמי שלו. והאדם לא עושה שום דבר, בלי שקודם לכך יהיה לו רצון כלשהו, שהוא מנסה למלא אותו. וכל פעולה ופעולה שהאדם בוחר לעשות, זה הכל כדי למלא את הרצון העצמי שלו עצמו.

והאדם, מכור לתחושת הטוב / הנאה / אושר / תענוג. וכל אחד קורא למילוי הרצון בשמות אחרים. כי יש כאלו שחושבים, שהאדם נמשך אחרי התענוג ובורח מהסבל. ויש כאלו שיאמרו, שהאדם רוצה להרגיש טוב, ולא רוצה להרגיש רע וכיו"ב. אבל האדם, לא אכפת לו משום דבר בעולם, מלבד ממה שהוא עצמו רוצה. והאדם כל חייו רודף אחרי מילוי הרצונות שלו, ובורח מכל דבר שנוגד את מילוי רצונו באותו הרגע.

ולפעמים, האדם עושה איזה דבר נגד רצונו, כגון לדוגמה לעבוד באיזו עבודה, שהיא נגד רצונו של האדם. אבל זה רק משום שהאדם רוצה יותר, כן לעבוד באותה העבודה, יותר מאשר לא לעבוד באותה העבודה. והאדם בסופו של דבר עושה, את מה שהוא רוצה יותר. ואין הכוונה לומר, שהאדם רוצה את כל מה שהוא עושה בלב שלם. אלא, שהאדם בהחלט רוצה יותר את מה שהוא עושה, מאשר את מה שהוא בוחר שלא לעשות.

והאדם מחוייב לדבר אחד ויחיד, והוא הרצון העצמי שלו עצמו. והאדם לא יכול לעשות, שום דבר נגד הרצון העצמי שלו עצמו. וכדי שהאדם יתגבר על הרצון העצמי שלו, לשם כך הוא צריך את עזרת הרצון העצמי שלו עצמו. כי האדם צריך שיהיה לו רצון לרצות איזה דבר, כדי להתגבר על רצון אחר. לדוגמה: האדם צריך לרצות לרדת במשקל, כדי להתגבר על הרצון לאכול. אבל בסופו של דבר, האדם משועבד ב 100% לרצון העצמי שלו.

והטוב והרע של האדם, תלויים רק ברצון העצמי של האדם. ומשום כך ובהתאם לזאת, כפועל יוצא של זה שהאדם משועבד לרצון העצמי שלו, בהתאם לזה, נוצרות אצל האדם תחושות של אהבה ושל שנאה. שהאדם אוהב, את כל מה שנתפש בעיניו כגורם למילוי הרצון שלו. והאדם שונא, את כל מה שהוא חושב שהוא גורם לאי מילוי הרצון שלו.

או במילים אחרות, האדם אוהב יותר את מה שגורם לו להרגיש טוב, מאשר את מה שלא גורם לו להרגיש טוב. כי האדם מחוייב בראש ובראשונה לרצון העצמי שלו עצמו. וכנ"ל, האדם לא יכול בשום צורה שהיא, להשתחרר מהשעבוד הרגשי ומהתלות הרגשית שלו, ברצון העצמי שלו עצמו. והאדם, הוא לא ישות חופשית לאהוב ולהתאהב כרצונו ובמה שהוא רוצה. והאדם בכלל לא יכול לעשות שום דבר בעולם, בלי להיות תלוי ברצון שלו לעשות או לא לעשות את אותו הדבר.

והאדם מחוייב ב 100% למלא את הרצון שלו עצמו. והאדם מחוייב לכך, ב 100% מהזמן, בלי שום חופשות והפסקות כלל. ולכן ממילא, האדם יכול לאהוב או לשנוא איזה דבר, רק לפי מילוי הרצון העצמי שלו.

והרעיון הוא, שהאהבה העצמית של האדם לעצמו, או האהבה לזולת שהאדם אוהב בזוגיות שלו וכיו"ב, הכל תלוי במילוי הרצון של האדם. ואם האדם חושב שהוא עצמו עושה לעצמו טוב, אז הוא אוהב את עצמו. ואם האדם חווה שביעות רצון מעצמו, דהיינו, שהאדם מרוצה מעצמו, וחווה שהוא עצמו, ממלא את הרצון שלו עצמו, אז ממילא יש לאדם אהבה עצמית כלפי עצמו. ואם האדם חווה חוסר שביעות רצון מעצמו, דהיינו, שהאדם חווה שהוא עצמו לא ממלא את רצונו העצמי, על ידי זה האדם חווה חוסר אהבה עצמית, שלו כלפי עצמו.

וכיו"ב ממש לגבי אהבה זוגית וכיו"ב. שהאדם אוהב את הזוגיות שלו, כפי כמה שהיא ממלאת אצלו את הרצון העצמי שלו. והאדם בסופו של דבר, אוהב או שונא איזה דבר, לפי כמה שהוא חושב, שהדבר ממלא את הרצון העצמי שלו. או במילים אחרות, ככל שהאדם חושב יותר, שהדבר גורם למילוי הרצון שלו, כך הוא אוהב אותו יותר. וככל שנדמה לאדם, שהדבר מרחיק ממנו את מילוי הרצון שלו, כך האדם פחות אוהב ויותר שונא את הדבר, שבעיניו, גורם לו להתרחק ממילוי הרצון שלו. אבל בכל מקרה, עוד נוסיף ונעמיק, הכל סובב סביב מילוי הרצון העצמי של האדם עצמו.

והאדם כ"כ משועבד לרצון העצמי שלו, ב 100% כנ"ל, עד כדי כך, שכל דבר ודבר בעולם שהאדם נתקל בו ורואה אותו, מיד המוח של האדם בודק, האם הדבר הזה טוב או רע עבורו. והאדם בודק, האם הדבר הזה מביא לו תועלת, או שהוא מסוכן עבורו והוא צריך להתרחק ממנו. כי האדם משועבד לבדוק תמיד כל דבר, האם הוא טוב או רע עבורו. דהיינו, לבדוק תמיד, האם הדבר הזה ממלא את הרצון העצמי שלי, או לא.

וכאשר האדם נתקל באיזה אדם אחר או באיזה דבר אחר בפעם הראשונה, ישר האדם מתחיל להריץ בראש שלו כל מיני תרחישים וסימולציות וספקולציות, האם הדבר הזה טוב עבורו או לא. והכל ביחס לרצון של האדם באותו הרגע. כגון לדוגמה אדם שמחפש קשר זוגי למטרת הקמת משפחה, שהוא ישר בודק, האם נראה לו שהוא יכול ליצור זוגיות והקמת משפחה, עם בן / בת הזוג שמולו. והכל זה בהתאם ולפי הרצון העצמי של האדם באותו הרגע.

והתאהבות קורית, כאשר האדם מתחיל לחשוב, שאולי הישות שמולו, אולי היא יכולה למלא את הרצון העצמי שלו עצמו. שאז הוא מתחיל להתאהב / להתרגש / להרגיש פרפרים בבטן וכיו"ב. והמשמעות של זה היא, שהאדם כמהה ומשתוקק לכך שהרצון העצמי שלו יתמלא. והאדם חווה התרגשות מעצם המחשבה שלו, שאולי הוא מצא את הישות המתאימה, שתסייע לו למלא את הרצון העצמי שלו עצמו בשלמות.

כי כנ"ל, האדם משועבד לרצון העצמי שלו עצמו. והאדם לא יכול להרגיש שום אהבה או שנאה, אלא אך ורק לפי הרצון שלו עצמו. והאדם כל חייו עובד במילוי הרצון שלו עצמו, ולא בשום דבר אחר. והאדם משתוקק, אך ורק למילוי הרצון שלו עצמו. ולכן האדם מתאהב, בכל דבר שנדמה לו שאולי הוא ימלא את רצונו העצמי.

ונכון, הטקסט הזה משדר תמונה אולי עגומה עבור חלק מהאנשים, כי הוא מראה שבסופו של דבר, האדם כפוף לרצון שלו. אבל האמת צריכה להיאמר בכל מקרה. ויתכן אפילו שאולי בכלל האדם הוא רובוט ללא כל בחירה חופשית, וייתכנו עוד אפשרויות שונות שצריכים לבדוק אותן בפני עצמן (וכבר ביארתי את כולן במקומות אחרים). אבל בכל מקרה, המסר הוא, שהאהבה של האדם כלפי כל דבר בעולם, תלויה באם ועד כמה הוא רוצה את אותו הדבר או לא, לפי הרצון שלו באותו הרגע. כי אם האדם רוצה כרגע לאכול מתוק, אז הוא אוהב מתוק. ואם הוא כרגע לא רוצה לאכול מתוק מסיבה כזו או אחרת, אז הוא לא יאהב מתוק וכולי.

וכנ"ל, התאהבות נוצרת, כאשר תת המודע של האדם, מרגיש, שהישות שמולו, גורמת לו להרגיש טוב. דהיינו, לחוות שלמות עצמית ומילוי עצמי, של הרצון העצמי. והאדם שונא את כל מה שנראה לו, שהוא גורם לו לא לחוות שלמות עצמית, ושמעצים...