איך להפוך עצבות לשמחה לפי ליקוטי מוהרן?

בליקוטי מוהרן חלק ב' תורה כ"ג, מסביר רבי נחמן מברסלב את עניין השמחה באמצעות משל ברור. המשל מדבר על מצב שבו קבוצה של אנשים נמצאים במעגל של ריקודים ושמחה, אך ישנו אדם אחד שעומד בצד, עצוב או במרה שחורה, ואותו האדם אינו משתתף בשמחה. אנשים אלו רואים אותו במצב של עצבות ומנסים בכוח להכניסו לתוך מעגל הריקוד, כדי שגם הוא יהיה שמח.

אבל לפעמים, אותו אדם עצוב אינו רוצה להשתתף, וככל שמכריחים אותו לרקוד ולהשתתף, הוא מתנגד עוד יותר, נעשה יותר עצבני ויותר כעוס. אליעד מדגיש שככל שמכריחים אותו, כך הוא מתנגד יותר, ולבסוף עלול להרוס את האווירה כולה.

מה ההיגיון בפעולה הזו? אליעד מסביר שהנקודה כאן היא עמוקה. כאשר אדם שמח באמת, השמחה שלו חייבת להיות שלמה, ולכן עליו להתמודד עם כל החלקים העצובים שבתוכו, לא רק עם מה שטוב וקל לו. הוא לא יכול פשוט להשאיר את העצבות בצד ולרקוד בלעדיה, אלא חייב למצוא את המקומות העצובים, הפחדים, הטראומות והבעיות, ולהכריח אותם להצטרף לשמחה.

למה חייבים לשלב את הכאב בתוך השמחה?

אליעד מדגיש שהעצבות, או ה"מראה השחורה" של האדם, אינה יכולה להישאר מחוץ למעגל השמחה. אם משאירים את העצבות בחוץ, היא תישאר קיימת בצורת פחדים לא פתורים, טראומות מהעבר ודאגות לגבי העתיד. העצבות הזו תחזור בשלב מסוים ותהרוס את השמחה מבפנים. לכן חייבים להביא את הכאב והקושי ישירות אל תוך השמחה, כדי להתמודד איתם ולהפוך אותם לחלק אינטגרלי מהשמחה עצמה.

לדוגמה, אדם שמרגיש טוב כי קרה לו משהו משמח והוא שוכח מכל הצרות שלו, חי בשמחה זמנית בלבד. הוא מרגיש טוב עכשיו, אבל הבעיות עדיין קיימות ברקע. במקום זאת, רבי נחמן מלמד שעל האדם למצוא דווקא את המקומות הכואבים שבו, להתמודד איתם באופן אקטיבי ולהכריח אותם להיות חלק מהשמחה שלו. כך, אפילו הדברים הרעים נהפכים לכלי ליצירת שמחה אמיתית.

מה קורה כשבורחים מהכאב במקום להתמודד איתו?

אליעד מסביר שכשאדם מתחמק מלהתמודד עם הכאב שלו ומנסה לשמוח רק מתוך הדברים הטובים והנוחים, הוא למעשה נמצא במצב של "נפרדות". העצבות והפחד הם ביטויים של תחושת הנפרדות, והם אינם נעלמים מעצמם. האדם חושב שהוא שמח, אבל זוהי שמחה מזויפת או זמנית, שלא תוכל להחזיק לאורך זמן.

המשל שמביא רבי נחמן ב"ליקוטי מוהרן" מצביע על כך שאי אפשר פשוט להגיד "טוב לי כרגע" ולהתעלם ממה שרע. כאשר לא מטפלים בבעיות הפנימיות, הן חוזרות מאוחר יותר בצורה קשה וכואבת יותר. אליעד ממליץ לא לברוח מהכאב, אלא להפך: "לריב איתו, לכעוס עליו, אפילו לשנוא אותו", כלומר, להכיר בקושי ובכאב, ומתוך ההכרה הזו לפתח שמחה אמיתית וחזקה, שמחה שהיא לא תלויה בדבר אלא פנימית.

איך מגיעים לשמחה אמיתית מתוך עצבות?

אליעד מדגיש שהתהליך של הפיכת העצב לשמחה דורש מאמץ פעיל, נחישות ועקשנות. לא מספיק רק להיות פסיבי ולחכות שהשמחה תגיע מעצמה. במקום זה, האדם חייב לפעול באופן אקטיבי...