מהי תקווה ולמה מי שאין לו תקווה טוב לו?

אליעד כהן מסביר בהרצאה שלו על הקשר בין תקווה לבין תחושת הטוב והרע. הרעיון המרכזי הוא שמקור כל הסבל והתחושה השלילית שהאדם חווה, נובע מתוך הרצון להרגיש טוב יותר. אליעד מסביר, שלכאורה האדם חושב שהתקווה היא דבר חיובי, כי היא משקפת את האפשרות למשהו טוב יותר, אבל בפועל התקווה היא גם המקור לכאב ולסבל. איך זה עובד? האדם מרגיש רע, לא משום שקרה לו דבר רע באופן מוחלט, אלא בגלל שהוא רוצה מצב אחר, טוב יותר ממה שקיים אצלו כרגע.

לדוגמה, אדם שמרגיש רע מכך שאין לו כסף, למעשה לא סובל רק בגלל היעדר הכסף, אלא בעיקר כי הוא מקווה וחושב שיכול להיות מצב טוב יותר בו יש לו כסף. כלומר, התקווה עצמה מייצרת את ההשוואה בין הרצוי לבין המצוי, וכתוצאה מכך נוצר הסבל.

אליעד נותן דוגמה נוספת: נניח שיש אדם שנמצא בגן עדן, במצב שבו לכאורה הכל טוב ומושלם. גם במצב כזה, הוא עשוי לגלות שמשהו עדיין חסר לו. מדוע? כי תמיד קיימת בו התקווה למשהו טוב יותר, משהו אחר שעדיין אינו נמצא ברשותו. כלומר, גם גן עדן יכול להיות מקום של סבל, אם האדם אינו משחרר לחלוטין את התקווה למצב טוב יותר.

איך נוצר רע מתוך הרצון להרגיש טוב?

אליעד מסביר נקודה עמוקה נוספת: הרע קיים רק כאשר האדם רוצה משהו אחר. לא ניתן לחוות רע בלי שיש רצון למשהו טוב יותר. לדוגמה, אם אדם סובל ממצב מסוים, הוא סובל רק משום שהוא רוצה שהמצב יהיה שונה ממה שהוא עכשיו. אם האדם לא היה רוצה שהמצב יהיה אחרת, הוא לא היה סובל כלל. לכן הרע נובע תמיד מתוך הרצון בטוב.

לפי אליעד, כאשר האדם משתחרר לחלוטין מהתקווה ומגיע להבנה מוחלטת שאין מצב טוב יותר שיכול להיווצר, הוא מפסיק לחוות סבל. הסיבה לכך היא שאין לו כבר רצון אחר. למשל, אדם שחווה דיכאון קיצוני ומאמין בלב שלם ובמוחלטות שלא יהיה טוב יותר אף פעם, דווקא במצב כזה עשוי שלא לסבול, כי אין לו כבר פער בין המצוי לרצוי. הוא לא חושב שיכול להיות אחרת ולכן לא מרגיש חוסר.

אך אליעד מבהיר שלא מדובר כאן בדיכאון רגיל, משום שאדם בדיכאון בדרך כלל כן ממשיך לקוות שמשהו ישתנה לטובה בעתיד, וזה בדיוק מה שממשיך להזין את הסבל שלו. הסבל נמשך כל עוד קיימת התקווה.

האם ייתכן מצב של סבל בלי רצון למשהו טוב יותר?

אליעד עונה על כך בשלילה חד - משמעית: לא ייתכן מצב של סבל בלי רצון למשהו טוב יותר. הסיבה לכך היא שהסבל אינו דבר עצמאי שקיים בפני עצמו, אלא נוצר מתוך התפיסה הפנימית של האדם שיש הבדל בין מצב רצוי למצב המצוי כרגע.

הוא נותן דוגמה שמבהירה את הנושא: נניח שאדם אומר שרע לו בלי שום קשר למה שהוא רוצה או לא רוצה, אליעד טוען שזה בלתי אפשרי. אם האדם באמת לא היה רוצה שום דבר אחר ממה שיש לו עכשיו, הוא פשוט לא היה מרגיש רע. כל רע, אפילו המינימלי ביותר, נוצר כי האדם משווה בין המצב שלו לבין משהו שהוא מדמיין כטוב יותר.

מה קורה כשמוותרים לחלוטין על התקווה?

אליעד מדגיש שברגע שהאדם משתחרר לחלוטין מהתקווה, לא רק שהוא מפסיק לסבול, הוא גם עשוי לחוות שלווה אמיתית. זה לא מצב של ייאוש במובן הרגיל של המילה, כי ייאוש רגיל נוצר דווקא מתוך ההשוואה והתקווה שלא מתממשת. במצב של ויתור מוחלט על התקווה, האדם מפסיק לחפש שינויים, מפסיק להשוות, ומקבל את המציאות בדיוק כפי שהיא ללא שום צורך לשנות אותה. במצב הזה, הסבל פשוט לא יכול להיווצר, כי המקור היחיד לסבל הוא ההשוואה והרצון למשהו אחר.

מהי הטעות של אנשים שחושבים שיש להם תקווה?

אליעד מציין שרוב האנשים חושבים שהתקווה טובה להם, כי היא נותנת תחושה שיש עתיד טוב יותר שמחכה להם. אך הטעות היא שהם לא מבינים שהתקווה עצמה היא זו שגורמת לסבל שלהם ברגע הזה. התקווה יוצרת את הפער בין הרצוי למצוי, ומכאן נולד הרע. אם האדם באמת היה בטוח במאה אחוז שלא יהיה טוב יותר, לא היה שום סבל בחייו, כי הוא לא היה רוצה שום דבר אחר.

הדוגמה לכך היא פשוטה: האדם שחושב שיום אחד המצב ישתנה ויהיה טוב, ממשיך לסבול. אך אם הוא יפסיק לחלוטין להאמין שייתכן מצב טוב יותר, הוא יפסיק לסבול מיד, כי לא יהיה לו כבר שום רצון בלתי - ממומש.

לסיכום, אליעד כהן טוען שהמקור לכל סבל הוא התקווה והרצון למשהו טוב יותר. הדרך להשתחרר מהסבל היא להבין לעומק את המנגנון הזה ולהגיע למצב של קבלת המציאות ללא תנאי.