כל הרצונות קיימים בתוך כל אחד, ז"א שכל המציאות כולה קיימת בתוכך, כי את היא המציאות כולה בתחילתו של דבר ובסופו של דבר.

הרצונות מתחילים מהמקום בו יש נפרדות, יש ואין, יש קיום של ה"אני" וקיום כל שאר הדברים שמחוצה לי, ואת כ"אלוהים" / מציאות רוצה להיות בהעלם מכל שאר הצורות שאפשר לקרא להם רצונות, כי תמיד כשאנו בחוייה של "אני" ו"הוא" או כל השאר, תהיה כמיהה / רצון, להיות כל השאר ש"את" לא, רצון להיות את מה שאת חסרה כביכול, כביכול - כיוון שבאמת את לא חסרה כלום, ושכחת שאת הכל, ועד שלא תיזכרי בזה יהיו לך את כל הרצונות כולם בתוכך, להיות הכל, שזה אומר רצון לדבר אחד ויחיד רצון לאחדות, לשלם שכביכול נפרדת ממנו.

התבוננות ממש מקדמת. ההסתכלות ככה על כל המציאות החיצונית מאפשרת להתנתק מהאחיזה, ברגשות העולים ומבלבלים כשמבחוץ החושים חווים "טראומה". ולהבין שהאני האמיתי כבר שלם והרצון האמיתי הוא לאחדות.

ענבל, כשאת כותבת שאני כאלוהים רוצה להיות בהעלם מכל שאר הצורות, למה את מתכוונת?

זה להיות בהעלם מהזיכרון והידיעה שאת אחת עם כל הצורות. זה בדיוק כמו לשאול, למה יש עולם / מציאות? שאלת השאלות... ככל שמתקרבים להבנת האחדות, אז הנעלם מתגלה, ואז אין שאלה כנפרד מ"אלוהים" את מבינה יותר וחווה יותר שאת אחת עם הכל.

עדיין לא הבנתי מה פירוש המילה "בהעלם" האם הכוונה שאני לא רוצה את הזיכרון והידיעה. האם יש מילה אחרת במקום, בהעלם.

כן, במובן מסוים את לא רוצה את הזיכרון, כי אחרת תהיי רק בהעלם, באין, ומהרצוי הראשון, מהאחדות, יש רצון של ביטוי נפרד שלא זוכר שהוא הכל.

תראי אם הבנתי נכון, אני המציאות עם כל הנפרדות, ואני כאלוהים לא רוצה לחוות את הנפרדות, כי בתוכי יש כמיהה לאחדות

בתוכך כל הכוחות כולם, ממקום האלוהות השלמה אין כמיהה לכלום, הכל מושלם, ומהמקום הנפרד, יש שני רצונות מנוגדים, כוח שרוצה להיות נפרד וכח שרוצה אחדות, וההבנה שאין שוני בין שני הכוחות, הם בכלל שווים, נובעים ממהות אחת, רק ההבנה אם תחקרי ותרצי להבין תבטל את הכמיהה לשם או לשם, כי הכל יהיה לך טוב, זה הפרדוקס שלא מסתד בהבנה בשכל, אבל ככל שתתבונני, כל עוד מטריד אותך משהו, אז יהיה יותר שיוויון בין הכוחות המנוגדים מצד אחד ומצד נוסף מאוחדים.

תודה

את מי מייצג האני המתבונן?

האני המתבונן להבנתי, הוא מחוץ לכל האירועים שמתרחשים, ומחוץ לכל הצורות המתבטאות כדברים נפרדים, מציאות נפרדת, ולמרות ש"הוא" האני הזה מתבונן מבחוץ, הוא ממש אחד עם כל הדברים / הביטויים, כך שבכלל המתבונן ומה שמתבוננים בו "הם" אחד ממש, כך שזה מביא לכך שאין אף אחד שמתבוננים בו ואין מתבונן, ואין "לו" שום הגדרה במילים או בכל אופן או צורה אחרת ל"אני" הזה, זו האחדות המכילה או המבינה את היש והאין הטוב והרע כישות אחת ללא הגדרות, ללא גדרות.