הפרעת... :שמיעת קולות בראש, הפרעת אישיות גבולית של ילדים, הילד שומע קולות בראש, סכיזופרניה אצל ילדים, הפרעת זהות דיסוציאטיבית, פיצול אישיות, סכיזופרניה פרנואידית, חינוך ילדים

כאן יתבאר, מה צריך לעשות ואיך להתמודד, במקרה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית / סכיזופרניה פרנואידית. באופן כללי ואצל ילדים בפרט וכיו"ב. כגון לדוגמא, ילד ששומע קולות בראש, שאומרים לו שהוא צריך לפעול כך או אחרת, בצורה שאינה הגיונית. כי לפעמים הילד סובל משמיעת קולות בראש, שאומרת לו שהוא צריך לחזור על כל דבר שהוא עושה, ולעשות כל דבר מספר פעמים וכיו"ב. שזה בעצם סוג של הפרעה טורדנית כפייתית אצל ילדים. וכאן יתבאר איך להתמודד עם העניין.

ומי שיתבונן בעניין, יראה שיש כאן כמה נקודות שצריך לחזק אותן ולהבהיר אותן לילד ולאדם שסובל משמיעת קולות בראש / התנהגות טורדנית כפייתית וכיו"ב.

והדבר הראשון הוא, הנושא של השייכות האישית, שבין הקולות שהאדם שומע, לבין האדם עצמו. כי האדם ששומע קולות, והאדם שסובל מפיצול אישיות / סכיזופרניה פרנואידית וכיו"ב, הוא מנסה כל הזמן להסיר מעצמו אחריות. ולטעון, שהוא שומע קולות של מישהו אחר שמדבר איתו. כגון לדוגמא שהילד אומר "ש: הוא אומר לי לעשות כך או אחרת". וכיו"ב ניסוחים שונים, שבהם הילד מנסה להעביר מסר, שכאילו יש איזה מישהו דמיוני שמדבר איתו ואומר לו מה לעשות.

והילד / האדם שאומר שמישהו זר דמיוני מדבר איתו, האמת היא, שהוא בסך הכל מדבר על המחשבות שבתוכו. אבל בגלל שהוא לא מבין שזה המחשבות שבתוכו, ובגלל שהוא לא רוצה להזדהות עם המחשבות שבתוכו, מסיבות כאלו ואחרות, בגלל זה הוא מנסה להסיר מעצמו אחריות, ולומר, שזה מישהו אחר שמדבר איתו.

ואחד הדברים החשובים ביותר, בהתמודדות עם סכיזופרניה אצל ילדים ובהתמודדות עם הפרעת אישיות גבולית של ילדים, זה, להחזיר את האחריות האישית, לילד. דהיינו,, בכל פעם שהילד אומר שמישהו אחר אומר לו משהו, צריך להבהיר לילד, שזה לא מישהו אחר זר לגמרי, אלא שזה המחשבות שלו / הרגשות שלו וכיו"ב.

לדוגמא: הילד אומר: "הוא אומר לי לעשות דבר כלשהו". במקרה כזה צריך לומר לילד, "הקול הפנימי שלך אומר לך לעשות משהו". ויש לשים לב, שבשלב הראשון, לא צריך להתנגד למה שהילד אומר. ז"א אם הילד אומר ש"הוא אומר לי לעשות כך או אחרת", לא צריך מיד להביע התנגדות (אא"כ זה קריטי ביותר) ולומר לילד, אל תקשיב לו וכיו"ב, או אל תעשה מה שהוא אומר לך לעשות. כי זה מחזק אצל הילד את המחשבה, שבאמת יש מישהו זר שמדבר איתו.

ומה שכן צריך לעשות, זה בשלב הראשון, אפשר פשוט לחזור ממש על מה שהילד אומר, ממש מילה במילה, אבל להחליף את המילה "הוא" למילה "הקול הפנימי שלך" / "המחשבה שלך" / "התחושה שלך". כאשר, הדגש צריך להיות על המילה שלך. כי הילד מנסה להרחיק את האחריות למעשיו, מעצמו. ולכן הוא אומר שהוא שומע קולות בראש של מישהו אחר, מישהו זר. ולכן הוא מדבר על אותם קולות בגוף שלישי, כאילו זה אדם זר ממש.

והאמת היא, שהוא בסך הכל מדבר על המחשבות האישיות שלו, כעל קולות של מישהו זר. ולכן, הדבר הראשון שצריך לעשות, זה להחזיר את האחריות לאותו אדם. ולכן יש לתקן אותו, או פשוט לחזור על המשפט שלו, ולהוסיף שם, את המילה שלך. כדי ליצור שייכות בין אותם הקולות, לבין אותו האדם.

ובנוסף על כך, אפשר ורצוי לחזור על אותו המשפט שהילד אומר שהקולות אומרים לו לעשות, וגם להחליף את המילה "הוא" למילה "המחשבה שלך", וגם להוסיף את המילה "אולי" / "יכול" לאותו המשפט.

לדוגמא הילד אומר: "הוא אומר לי ללכת". להפוך את זה ל: "המחשבה שלך אומרת לך שאתה יכול אולי ללכת". או "הוא אומר לי שאני צריך ללכת". להפוך את זה ל: "הוא אומר לי שאני יכול ללכת". דהיינו, את המחוייב, להפוך לאפשרי. המחשבה לא מחייבת אותך לעשות שום דבר, אלא זה רק אפשרי בלבד, ואתה רק יכול ללכת, אבל לא חייב ללכת.

ועוד דוגמא: נניח שהילד אומר, "הוא אומר לי שאני צריך לעשות X". אפשר להחליף את זה ל: "הוא אומר לך שאתה יכול לעשות X". עם החלפה רק של המילה "צריך" למילה "יכול". וההחלפה הזאת משמעותה היא, שיש לך בחירה חופשית האם לעשות את הדבר. ושהקול ההוא, זאת רק המלצה בלבד, שאתה לא חייב להקשיב לה.

ובכל מקרה המסר הראשון הוא, שצריך להחזיר את השליטה לידיים של אותו האדם ששומע קולות בראש / סובל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית. וצריך להבהיר לו, שזה לא מישהו חיצוני לו, אלא שזה קול פנימי בתוכו, קול אישי שלו, ושהוא יכול לבחור בבחירה חופשית, האם להקשיב לאותו הקול, או לא להקשיב לאותו הקול.

וגם אם הילד מתעקש שזה קול של מישהו אחר. גם אז צריך להתעקש עם הילד, שהוא הילד, יכול לבחור האם להקשיב לאותו הקול, או לא להקשיב לאותו הקול.

וצריך עוד להבין, שכאשר הילד אומר שהוא שומע קולות בראש וכיו"ב, אין מדובר בהפרעה נפשית ובמחלה פסיכיאטרית, כגון הפרעת אישיות גבולית של ילדים וכיו"ב, אלא בסך הכל מדובר בחוסר הבנה של הילד, את המנגנון הפנימי שלו עצמו. כי הילד מרגיש ספקות בתוכו לגבי כל מיני דברים. והוא לא יודע איך להגדיר את זה. אז הוא מגדיר את זה כאילו זה מישהו אחר שמפריע לו ואומר לו לעשות כך או אחרת. והאמת היא, שהילד בסך הכל מדבר על המחשבות השונות שיש בתוכו, ושהוא לא יודע איך להתמודד איתם.

וכל פסיכיאטר / פסיכולוג שיאמר שהילד / האדם הוא משוגע, ושהילד / האדם סובל מהפרעת אישיות גבולית / סכיזופרניה פרנואידית וכיו"ב, הרי שהמשמעות של זה היא, שאותו פסיכיאטר / פסיכולוג, פשוט לא מבין ולא יודע להבין את הנפש של אותו האדם. ולכן הפסיכיאטר מסיר מעצמו אחריות, ואומר שאותו האדם פשוט סובל מהפרעה נפשית וכולי.

אך האמת היא, שבסך הכל מדובר על תהליך, שבו הילד מתמודד עם מחשבות שונות בתוכו. והילד שחש אי נוחות מהמחשבות האלו, הוא מנסה ליצור רושם, כאילו זה מישהו זר בתוכו. אבל האמת היא, שזה בסך הכל מחשבות שיש לו בראש.

ולכן, צריך להחזיר לאדם את התחושה של הבחירה החופשית שלו, בהתייחסות שלו לאותם מחשבות. ולא צריך להילחם בילד ולומר לו, שהוא לא שומע קולות בראש, ושאף אחד לא באמת מדבר איתו, ולא צריך לומר לילד שהוא צריך להילחם באותם מחשבות ובאותם קולות וכיו"ב, או שאסור לו לשמוע לאותם קולות זרים שהוא שומע בראש.

אבל בהחלט כן צריך להכיל את הקולות שהילד שומע בראש. ולא להתכחש לכך שהוא שומע קולות. אבל כן צריך להסביר לו, שהקולות האלו, זה קולות שנובעים מתוכו. ושהם לא מחייבים אותו לעשות שום דבר. אלא הוא יכול לבחור, האם להקשיב להם, או לא להקשיב להם. ושיש לו בחירה חופשית, האם להקשיב להם או לא.

והמשפט שהילד אומר "הוא אומר לי לעשות X". אפשר להפוך אותו ל"הקול שלך אומר לך לעשות X". ואח"כ להוסיף "הקול שלך שבתוכך אומר לך לעשות X". ואח"כ להפוך...