הסבל של האדם הוא לא מההמלצה לאפשרות שיכול להיות לו טוב כאיש עסקים כריש וחתיך.

הסבל הוא מהרעיון שמוצג עבורו כפקודה, יש לומר ציווי, ואפילו להדגיש במילה מחוייב.

הרעיון לאפשרות להיות איש עסקים ממולח ואז טוב לך יותר היא אפשרות שיכולה להיות מצויינת באותה מידה שהאפשרות שהאדם ימשיך להיות חנבץ, חננה שנכשל בכל מה שמנסה או כל מה שמתואר כהפוך למוצלח עבורו.

ולמה הכישלון יכול להיות מצויין? כי הכישלון הוא לא הבעיה.

הבעיה היא תחושת הדחיפות לציית לאפשרות להיות מוצלח.

כי הפקודה ניתנה. ציווי, הנחתה, חיוב או נימה אבסולוטית של רעיון פשוט.

ולמה השכל שיש לו רעיונות מעולים איך יכול להיות יותר טוב לאדם - נכשל כישלון חרוץ ומוחלט וגורם לסבל אחרי סבל - באמצעות הנימה המחייבת שלו?

כי הוא לא יודע את ההבדל בין אפשרות, בין המלצה לבין הנחתת פקודה ציווי וחיוב.

השכל מתנהג בביטחון אבסולוטי בו בזמן שהוא הממליץ הלאומי.

השכל לא לומד להיות ממליץ שמתנהג כממליץ.

הוא בטוח בעצמו כמו גם בזמן כתיבת שורות אילו.

לכן, כל המאמר הזה הוא קשקוש בלבוש. כל המאמר מסתובב סביב רעיון חיצוני - כשהרעיון הפנימי הוא:

שכל! מה יש לך לצוות כאילו אתה בן מלך כשיש אפשרות שאתה בן שפחה??

ומכיוון שבפועל האדם סובל, הוא מבין אחד משני דברים:

1. או שהשכל שלו בן מלך רע, מרושע ומזוכיסט שיכור

2. או שהשכל שלו מוגדר ע"י האפשרי ולכן מתנהג כמחוייב. זה ב די. אנ. איי שלו בזכות ההופכי. הוא בן שפחה עם באג בשכל. שחושב שהוא בן מלך.

ואז האדם מסתובב לו

חסר כל

מבין שהוא דפוק בתכלית מכל אפשרות שהיא

ואף האדם היער, או איזה דולמיט לא צצים להם בכדי לשגר את עצמו מחוץ ומסביב האפשרי והמחוייב כמקיף. שום תמונה / פורטרט לא נראים לעיניו העצלות

סתם דפיקות בתכלית.

לכן, גם המאמר הוא קשקוש בלבוש, עיין בהנל בהוכחה

וגם התגובה מבוססת על הנחת קשקוש בלבוש שאין מקיף לדבר והיפוכו היש / אין, האפשרי והמחוייב באשר הם.

לך תבין.

עוד קשקוש שחוטא למהות העניין.

שנשען על דוגמא "מהחיים",

אבל לא מעמיק בכדי להבין את מהות סבלו.

והיא חוסר היכולת של השכל האפשרי להתנהג כאפשרי ולא כמחוייב (ראה תגובה במאמר על האיש העסקים שרוצה להיות דמות של אדם מוחלט, כריש, מוצלח וכולי).

זה הכל השכל חסר הבטחון שמנסה להשיג בטחון בצורות ולא יצליח.

שכל המלצות ששואף למשוך את מלוכתו כמה שניתן באמצעות נימת החיוב.

שכל שלא יודע להקיף בהבנתו את ההבנה הבסיסית שאין לו.

וגם התגובה הזאת היא חרטוט כמו גם המאמר המחורטט בתכלית החארטה הנ"ל.

עוד בזבוז זמן חסר תועלת.

הכל מתנקז לזה שכל דבר והיפוכו, כל פעולת הופכיות יש לה הופכי והיא שוויון.

הפחד הוא כצמצום של ביטחון.

הביטחון הוא כצמצום הפחד.

וגם מהצד השני: מרוב פחדים האדם בטוח שהוא מפחד (ביטחון), ומרוב ביטחון האדם כבר מפחד מעוצמות הביטחון (פחד).

משחק סכום אפס.

לכן, גם אם האדם לאט לאט או מהר מהר יבין את עצמו

זה לא משנה.

הוא יגיע להגדרת הקוגניציה שלו.

וגם אז הוא לא ירגיש טוב.

מכיוון שאין לאדם יכולת לחוש שהוא גם מפחד וגם בטוח, וגם רק מפחד, וגם רק בטוח. וכולי.

הוא לא מכיל את כל האפשרויות האפשריות.

בוהה בסלוגן, 'הכל אפשרי' כסומא דפקט מהיסוד.

לא מבין שכל מה שהוא לא הוא - ההרחבה של האני המצומצם שלו -

עושה לו גזלייטינג ומתעלל בו.

התעללות אחר התעללות חסרת תועלת או תכלית, רק לשם ההתעללות.

האדם יכול להתחנן לפגוש את הממונה על השכל שלו, זה שמזרים ציווים מחויבים - בכדי לשאול למה? Why like this?? איזה דפקט מינה אותך לאחראי? אולי אתה לא האחראי? אולי אתה האחראי זוטר על הרדיפה אחר רצונות רק כי אין מישהו אחר? כי מי שממונה מעליך נוכח - נפקד חי בסרט של הכל אפשרי. מאדר פאקר.

עצתי אליך - תקבל את חוסר האונים התכליתי של קיומך, תשיג דברים אחרים חסרי תועלת.

תקנה מלתחה חדשה, תקנה קורס לחימה משולבת, תקנה קורס אגרוף, שלם למישהו שתרביץ לו, לא משנה מה - הכל אותו דבר. הכל יניב לך את הכלום חסר התועלת בדיוק כמו שיחה עם החכמולוג הכל אפשרי.

חחח