הסבל של האדם הוא לא מההמלצה לאפשרות שיכול להיות לו טוב כאיש עסקים כריש וחתיך.

הסבל הוא מהרעיון שמוצג עבורו כפקודה, יש לומר ציווי, ואפילו להדגיש במילה מחוייב.

הרעיון לאפשרות להיות איש עסקים ממולח ואז טוב לך יותר היא אפשרות שיכולה להיות מצויינת באותה מידה שהאפשרות שהאדם ימשיך להיות חנבץ, חננה שנכשל בכל מה שמנסה או כל מה שמתואר כהפוך למוצלח עבורו.

ולמה הכישלון יכול להיות מצויין? כי הכישלון הוא לא הבעיה.

הבעיה היא תחושת הדחיפות לציית לאפשרות להיות מוצלח.

כי הפקודה ניתנה. ציווי, הנחתה, חיוב או נימה אבסולוטית של רעיון פשוט.

ולמה השכל שיש לו רעיונות מעולים איך יכול להיות יותר טוב לאדם - נכשל כישלון חרוץ ומוחלט וגורם לסבל אחרי סבל - באמצעות הנימה המחייבת שלו?

כי הוא לא יודע את ההבדל בין אפשרות, בין המלצה לבין הנחתת פקודה ציווי וחיוב.

השכל מתנהג בביטחון אבסולוטי בו בזמן שהוא הממליץ הלאומי.

השכל לא לומד להיות ממליץ שמתנהג כממליץ.

הוא בטוח בעצמו כמו גם בזמן כתיבת שורות אילו.

לכן, כל המאמר הזה הוא קשקוש בלבוש. כל המאמר מסתובב סביב רעיון חיצוני - כשהרעיון הפנימי הוא:

שכל! מה יש לך לצוות כאילו אתה בן מלך כשיש אפשרות שאתה בן שפחה??

ומכיוון שבפועל האדם סובל, הוא מבין אחד משני דברים:

1. או שהשכל שלו בן מלך רע, מרושע ומזוכיסט שיכור

2. או שהשכל שלו מוגדר ע"י האפשרי ולכן מתנהג כמחוייב. זה ב די. אנ. איי שלו בזכות ההופכי. הוא בן שפחה עם באג בשכל. שחושב שהוא בן מלך.

ואז האדם מסתובב לו

חסר כל

מבין שהוא דפוק בתכלית מכל אפשרות שהיא

ואף האדם היער, או איזה דולמיט לא צצים להם בכדי לשגר את עצמו מחוץ ומסביב האפשרי והמחוייב כמקיף. שום תמונה / פורטרט לא נראים לעיניו העצלות

סתם דפיקות בתכלית.

לכן, גם המאמר הוא קשקוש בלבוש, עיין בהנל בהוכחה

וגם התגובה מבוססת על הנחת קשקוש בלבוש שאין מקיף לדבר והיפוכו היש / אין, האפשרי והמחוייב באשר הם.

לך תבין.