מטרת האגו היא לבטל את עצמו

הרצון רוצה להתמלא, ובכך הוא מתבטל

מה קורה כשהוא כבר אינו רוצה יותר?

אז הוא נעלם, ואין רצון.

ואז הוא מתעורר בחרדה לנוכח משמעות חוסר קיומו.

כשהוא סוף סוף רגוע אז הוא חולם להיות פעיל ויצירתי

כשהוא פעיל ויצירתי אז הוא חולם להיות סוף סוף רגוע.

הוא בקונפליקט מתמיד עם המציאות, הרי שהמציאות (הזאת) היא השינוי.

גם הרצון מתקיים אך ורק ע"י זה שהוא משתנה, כי כשהוא יותר מדי זמן אותו הרצון אז הוא נעלם.

בדומה לכך שאם נסתכל על נקודה אחת יותר מדי זמן, כבר לא נראה מאום. עלינו להזיז את המבט ולהשוות את הנקודה הזאת ביחס לנקודה אחרת כדי לתפוס את קיומה.

אני תוהה לגבי אנשים שעל פני השטח תמיד מרוצים.

זורמים עם מה שקורה, מרבית התוצאות טובות בעיניהם

יש להם רצונות, אבל לא לקבל את מה שהם רוצים נתפס אצלם כלקבל משהו אפילו יותר טוב ממה שהם רצו.

מה שנקרא" פתוחים".

יש לי לפחות 2 חברים שהתחביב שלהם זה להיות תמיד מרוצים ותמיד שמחים, הם מחפשים לראות שזה אכן כך

ועל כן המוח שלהם באמת מראה להם שזה כך ומביא להם הוכחות לזה.

מה דעתכם על הפסיכולוגיה של אנשים כאלה?