זה סיפור האדם מאז שהוא קיים.. ואולי מה שהביא אותנו לרגע הזה כפי שהוא.

בואו ניצא מנקודת הנחה שמי שהגיע / הבין את האמת המוחלטת, אין לו יותר שאלות או בעיות כאלה.. או שיש, אבל הן לא באמת בעיות כי הוא יוצר אותן לעצמו מבחירה.

עוד הנחה היא שאחרי שמגיעים, הכל מושלם בכל הצורות ואולי בגלל זה יש את היכולת לבחור מצב אחד על פני השני בשלמות ובלי קונפליקט.

הדבר החשוב ביותר הוא שאין דבר טוב מזה במציאות וכל הדברים הם רק רמיזות / לבושים של הדבר הזה. לכן, הדבר הכי חשוב לאדם הוא להגיע לזה, כי עד אז הוא חי במעגל עכברים שאין לו סוף וכל הדברים אותו דבר. ורק אחרי שהוא יגיע לזה, הוא יוכל באמת ליהנות מכל המציאות! ועד אז, תמיד יש סבל.

מכאן, שזה נכון שאם האדם אוהב שמפרגנים לו (בכללי) אז לומר לו דברים שיגרמו לו להרגיש טוב, זה טוב. אבל יש גם צד שני, בזה שזה גורם לה להרגיש טוב, זה גורם לה להאיחז רק בצורות מציאות מסויימות שגורמות לה להרגיש טוב.. זה מחזק לה את ההיפוך, היא מתבאסת יותר מדברים ומחשבות הפוכות. או בקיצור, זה תולה את ההרגשה הטובה שלה בדברים חיצוניים ובכלל מצמצם אותה מההרגשה הכי טובה שקיימת, שכבר בתוכה. וגורם לבן אדם לאהוב את עצמו בזכות משהו.

בכל מקרה, האמת זה הדבר הכי משחרר שיש בכל מצב וככל שהאדם אמיתי אם עצמו, יותר טוב לו.. בכל מצב! גם כשזה לא נראה. והאמת היא לא שהיא מכוערת או יפה אלא כמובן שבעיני יפה אבל מה זה משנה בכלל... כי אם היא נהנית מזה שאומרים לה שהיא יפה, אז זה אומר שהיא חושבת שאולי היא לא, וזה גורם לה להאמין שזה רע. והמעגל מתגלגל לה. במקום להבין שזה בכלל לא משנה ולקבל שלמות בנושא. ואז מתוך זה ליהנות מכל היופי שבעולם.