ככל שבנאדם מפסיק לחכות ומתחיל לצעוד

נוצרת לו הבנה יותר מלאה לגבי עצמו והחיים

ויש לו תחושת כיוון ומשמעות יותר מלוטשת

ובנוסף.

כפי שרמזתי באחד הפיסקות למעלה...

העולם הזה הוא כמו חדר המתנה אחד גדול

המטריקס נותן הרגשה שזה חדר המתנה אחד אבל זה לא נכון

כל אחד נמצא בתוך חדר ההמתנה האישי שלו - בחידה האישית שלו שהוא עדיין לא פיצח אותה

לכל אחד ההאחזות באפשרויות שהוא מאמין בהם שמאפשרות לו וגם מצמצמות אותו - וזה תלותי במנגנון ההתייחסות שלו

וכל מחשבה או הבנה שיש קשר ביננו לבין מה שקורה לאנשים אחרים... לרוב בכל רמה... הוא לא מציאותי באמת והוא רק מטעה

לגבי התפיסה העמוקה של מה זה חיים עבור כל אחד מאיתנו

חשוב:

אחד הדברים שמונע מאיתנו כל אחד להבין את חדר ההמתנה שלו.

זה הכוח שאנחנו נותנים לאמונות ולהבנה שהאמונות משותפות לכולנו. אנחנו מאמינים במועדונים ובשותפויות

זה נותן לנו את המסר שחייבים להמתין למשהו וכי האמונות עשויות ברזל.

עוד יותר חשוב:

ממיטב הבנתי הכנה הנתיב לפיצוח חדר ההמתנה נעוץ בזיהוי - פיצוח - הבנה. של הכסא. של המקום שלכם.

ברגע שכל אחד יפענח את החלק הזה

באופן אוטומטי תשומת הלב שלכם תופנה אליכם ולגבולות חדר ההמתנה שלכם..

לא תחפשו משהו מהותי בסורגים של חדר ההמתנה של אחרים

ברמה מסויימת רובנו מספרים לאחרים לגבי הכבלים שלנו ולא על החופש האפשרי. אני מרגיש שמה שכתבתי עכשיו מהותי.

וזאת הסיבה גם לויכוחים בינכם

המשך שבת נעימה