אביבה. ראשית כל את צודקת. שאלות אכן מביאות ליידי חידוד ההבנה ודרך השאלות עולים יותר ויותר גבוה ומבינים יותר את עצמך. וככל שעולים יותר מבינים שאין צורך לשאול שאלות. אנחנו שואלים שאלות כי אנחנו פוחדים. אנחנו לא רוצים לאבד את עצמנו. את הדמות שסיגלנו לעצמנו שבכל פעם שאנחנו טיפה רועדים אנחנו נסוגים אליה. כן.. זה נכון. לאט לאט עם כל שאלה שנפתרת מבינים וחודרים יותר. אבל בסופו של דבר מה תעשי כשיגמרו השאלות?.. כשהם יגמרו את תרגישי לבד. ללא עזרה. וכדי לא לפחד מהלבד הזה תחזרי ליצור עוד שאלות. בסופו של כל המסע על השכל להיזרק ומי שזורק אותו מוקדם יותר עושה דרך קצרה יותר. יש אנשים שתזרקי אותם למים והם ידעו לישחות. יהיה להם מן חוש. ויש כאלו שצריכים הסבר תיאורטי לפני ורק אז הם יקפצו אחרי שיאזרו אומץ. ועדיין הם יהיו בבלבול בגלל כל השאלות שלהם. שאלה מכניסה לפאניקה. ללחץ. אני דיברתי על דרך אחרת. הדרך של הקפיצה הגדולה. ללא הנחיות. ודבר נוסף - הריק שחווית אינו היה ריק אמיתי כי אם שלילי. הוא היה עקר כיוון שלא היה לך את כל המחשבות והרגשות הקודמים שהיו לך, אבל גם לא השגת את עצמך. את לא היית נוכחת ולכן הלכת לאיבוד. אולי.. וזה באמת אולי כי אני לא מכיר אותך והדברים הפ לא פשוטים כל אדם הוא עולם בפני עצמו אבל ייתכן שהיית קרובה ונסוגת אחורה שוב לאותה מנטרה של שאלות. כשלבנאדם לא איכפת אם הוא יצליח או לא יצליח אז הוא קרוב יותר לעצמו. ולמי שבכלל לא איכפת הוא מגיע לעצמו כי לא איפת לו מהתוצאה. הוא נהנה מהדרך. שלילי או חיובי הדרך היא ביניהם והיא החשובה. לדעתי פחדת להיכנס יותר עמוק כדיי לא לפגוש את עצמך כי זה היה כרוך ביותר מאמץ וכאב. אם היית פוגשת את עצמך כשחווית ריקות אז אותה ריקות עם אותו מקום שלילי שהיה ריק מהכל היה מתמלא בך. ואז לא היו כלל שאלות (-: