הכל נכון עד שהגענו לבחירה החופשית, "חוקר אמת" יגלה שאין לאף "אחד" בחירה חופשית וזאת האמת. ברגע שיש עדיין הרגשה של עצמיות, שיש בחירה חופשית, זאת אשליה, לא אמת. הסיבה שאין בחירה חופשית היא פשוט: אין בחירה. כלומר, אין "מי" שיבחר חופשי. ואין "מי" שיבחר לא חופשי. הדברים פשוט מתרחשים, אבל לא "לנו". "אנחנו" גם לא הצופים במתרחש (כצופים אינדיבידואליים), אלא פשוט הדברים מתרחשים וזהו. רק במצב זה מתגלה האמת שהיא כוללת כמובן גם את המצב בו אנחנו חושבים שיש בחירה חופשית, הכל כלול במצב הזה. זה נראה סתירה ל"דעת" אבל גם ה"דעת" היא לא "שלנו".

כרגע "יוסף" לא כותב את התגובה הזו, פשוט התגובה נכתבת. למרות שמי שיתבונן, יראה את "יוסף" כותב את התגובה. זאת אשליה אופטית. התגובה נכתבת והגוף הזה, שנקרא על ידי אנשים, "יוסף" כותב. אבל זה לא כך, למעשה מבחינה מסויימת אפשר להגיד ש"אלוהים" כותב דרך "יוסף" את התגובה. אבל גם אין "אלוהים" שכותב, זה פשוט נכתב. וכמובן כל דבר אחר שקורה. אז למי יש בחירה חופשית? ל"יוסף"? לא, כי אין כזה, ל"אלוהים", לא, כי אין כזה, אז למי? לאף אחד.

פשוט החיים נחיים, ורק במצב הזה יש אמת. כי זה המצב היחיד שקיים באמת. אז למה נראה "לנו" שיש בחירה חופשית "שלנו". כי במה שקורה יש גם את זה, מצב שרב העולם "ישן" או "חולם" שיש "אני נפרד". אבל זה חלק ממה שיש בלי כל בעיה. ברגע של חסד, יש איבוד העצמיות הנפרדת, זה נקרא "שיחרור", רק אז מתגלה האמת "לאף אחד". אין מצב ש"אני" יודע את האמת. יש פשוט אמת, ומהי? מה שפשוט קורה, ללא משמעות, ללא עבר, ללא עתיד וללא הווה (האשליה הכי מתוחכמת). אין צורך באמונה, אין צורך בגילגולים, אין צורך במישהו אחר. אבל עם עולה מחשבה לגבי אמונה, גילגולים, כל דבר אחר, זה חלק מהאמת. רק אז יש שיחרור מלא.

המצב הזה אינו תאורטי, בתינוק שהיה ויהיה בעולם יש חוויה כזו. רק התינוק לא יכול לספר את זה כי אין לו מנגנון של "דעת". ברגע שהסביבה יוצרת לחץ על התינוק להרגיש נפרד, נוצרת אשליית הנפרדות ויש כבר גם ישות נפרדת (לא אמיתית). כל חייו תרצה הישות הזו לחזור למצב של "גן העדן" שנחווה. וזה הרצון לאמת. ולכול כל "אחד" יכול להשתחרר ורק בתנאי אחד, שיהיה ויתור על כל האמונות, הרצונות, התשוקות וכדומה. מצב זה קורה או לא.

אז "אליעד", אי אפשר להיות "קרוב לאמת" כל עוד יש תחושה של "אליעד" נפרד. האם תהיה שם ויתור על השקר? שיש אליעד נפרד?