בתמונות רואים את המוות שלהם.. אבל חשוב לזכור שהם היו במצב הזה לפני כמה עשרות שנים.. ושאולי בכלל החיים שאחרי החיים טובים יותר.. ושבסופו של תהליך כולם מגיעים לאותו מקום

השכל היפה בתמונות האלה לפי הבנתי הוא: בצפיה בתמונות יכולתי לראות שמה שמת מבחוץ זה החלק הפיסי ומה שממשיך וקיים תמיד ולא משנה מה זה החלק הפנימי המאוחד אשר אינו מבחין בנפרדות כי הוא השלם המחוייב.

אליעד היום בהרצאה הסביר את השכל מאחורי התמונות. אני הבנתי מדבריו שבעצם מה ש"מזעזע" את האדם בתפיסת המציאות הגשמית היא החוויה שהאדם הוא לא מעל הבהמה. כי בעצם לאדם קשה להכיל את העובדה שגוף האדם הוא כמו גוף הבהמה. כי הרי אם נראה באיטליז בשר שחוט של פרה עם דם הרי לא נזדעזע. וכשאנחנו רואים מחזה כזה של אנשים אנחנו מזדעזעים כי קשה לאדם להבין שהוא כמו הבהמה בעצם ובכלל זו ראיית הנפרדות וקשה לאדם לראות בנפרדות את האחדות.

אין שום שכל בעולם שיכול לתפוס את התמונות האלה. לטוב ולרע.

אחרי תגובה ראשונית לתמונות שלא יכולות להיתפס בשכל ישר, עולה בי כותרת לתמונות האלה "כוחות הרשע". ולפי השכל שאני מנסה לתרגל בעקבות ההרצאות שלך, שבעולם יש מקום גם לכוחות הרשע. וזאת צורת ההתבטאות שלה.

פעם הייתי מזועזע מתמונות כאלה, היום אני מבין שזה מהזדהות עם האני המצומצם שלי. אם הייתי נעצב על כל רע ועל כל מוות ביקום לא הייתי שורד רגע,. להזכיר לכולם שאלפים נספו ביפן, האם באמת זה מזיז לנו?

אם החיים הם משחק של הראשון, למה לנו לקחת אותם יותר מידי ברצינות? שהרי המרחם על המת, יכול בן רגע להצטרף אליו, ואם לא מחר אז מחרתיים.

חלק מתשובה שעניתי לשאלה בנושא: כל דבר במציאות, כל דבר בעולם, הוא יצירה של הבורא (ועכשיו אין מן העניין אם את חלק ממנו או לא או הוא זה את) כשם שאלוהים עושה מעשים נעימים ומשמחים, כך גם נעשים דברים מזעזעים, גם הזעזוע וכן האושר והשמחה נובעים מאותו המקור, אלא אם כן את בוחרת להגיד שיש שני אלוהים, אחד טוב ואחד רע, ובואי נגיד שהשטן עשה את המעשה במידה ויש בכלל שטן... אז מי ברא את השטן? או את הרע? ככל שתביני שהכל מהות אחת, תביני שגם הזעזוע הקשה ביותר, נובע ממקור אחד המהווה את הדבר היפה ביותר שאנו נותנים לו משמעות יפה וטובה, ולדברים אחרים שאותו האלוהים "עושה" בני האדם לא מאמינים ולא מבינים איך זה שממהות אחת כל כך טובה, נובעים מעשים שכאלו שמביאים לתגובת זעזוע וחלחלה. בכל דבר שקיים בבריאה, אם זה רצח, או אם זה משחק נעים ואוהב, יש שכל אלוהי, בכל דבר יש את ההתגלות האלוהית, וכל אחד באשר הוא, אמור להבין למה מתחוללים כאלו דברים. למה את מאשימה את עצמך, או את אלוהים שדבר אחד שהוא עושה זה טוב, ודבר אחר נורא, תנסי באמת להבין מתוכך, זה ישנה לך גם את התמונות של המציאות כלומר את ההסתכלות שלך.

בחוץ יורד גשם זלעפות. אלפי חתולים מסתובבים רטובים "בלי בית" בקור נוראי. "אסון לאומי" לקהילת החתולים. משום מה אכפת לי מהם יותר מאשר מהיפנים.. ה"אסונות" הם חלק מהמציאות בדיוק כמו ה"הצלחות" ובדיוק כמו ה"בילבולי מוח" שלי.. ואני מברך את עצמי בברכת מכל אסונותיי השכלתי ובברכת מכל מה שקורה השכלתי.

זה בדיוק מה שאני מאד רוצה להבין. ופשוט בליק אאוט תוקף אותי. השכל לא משתף פעולה. אני סתם אדישה לזה. ואומרת: זה שם לא כאן. אני רק חוששת למה יהיה כשזה יהיה כאן.

מה רע בצונאמי בישראל? מה רע למות? ממה את מפחדת?

זוהר, אתה לא חושב על מה יהיה איתך כשתיתרחש בישראל ברמת גן רעידת אדמה ותהרוס את ביתך? ולגבי יפן מה שקורה שם לא עושה לך מבפנים כלום? וענית לי שמכל מה שקורה השכלת, אז מה השכלת מהמקרה של יפן?

יובל, אני לא רוצה להבין מה ההסתכלות הנכונה כאן. מה לשאול את עצמי. לא רוצה להיות אדישה ולשקר כאילו לא איכפת לי! כן מאד מאד איכפת לי!!

יובל לי בשונה מימך מאד מאד אכפת. אנחנו בחויות אחרות,...

הי משי, בבקור כתבתי שיש משהו בתוכי שפשוט מנסה לגרום לי להרגיש רע. השאלה היא, האם אני רוצה להזדהות איתו או לא. כרגע את לא חווה צונאמי, אולי כן, כרגע את נמצאת במקום אחר. תחשבי על כך, האם זה עוזר למישהו שאת כרגע סובלת? האם את בכלל יכולה לדעת מה יהיה בעוד רגע. נסי להבין מי את, ומי זה הדבר שמנסה לגרום לך לסבול.

עכשיו שאני חושב על העניין יש צונאמי או אסון אחר פעם בכמה ימים ממש בתוכי. ואני לא לומד הרבה פשוט ממשיך הלאה כמו טמבל. עד שימאס לי ואז אולי אלמד..

משיפז אם בסופו של תהליך אוספים אותך מכאן.. אז מה זה משנה שתמותי בצונאמי?

אביבה. זוהר ויובל. קודם כל אני ממש מודה לכם על תגובתכם. אביבה, כשאני חושבת על זה זה שמנסה לגרום לי סבל זה הרצון להבין. זוהר: השאלה מה אתה רוצה ללמוד מזה? כי תראה מה קורה לי כשאני רוצה ללמוד. מתחרפנת. מהאי ידיעה. יובל: בשכל לא משנה. אבל בחוויה שלי כן משנה.

ואני חווה שאין חדש תחת השמש

יפה לך. אני חווה דוקא חידוש, כמה אני תפוסה לרגש של "העולם הזה" לנפרדות ולא לאמת, למציאות האמיתית.

הארוע ביפן לפי דעתי לא שונה מכל ארוע אחר. ישנו כוח שמזיז את הכל ומשנה לו צורה. השאלה היא: מדוע התגובה של בני אדם כל כך קיצונית ומתנגדת לארוע הזה? ככל שאדם פחות רוצה מציאות כך הוא סובל יותר וכך מתערער לו יותר האגו וגורם לו לאיבוד שליטה. הפרשנים נותנים יש של סיבות והסברים לכל מה שקורה אבל תכלס - זה לא פותר לנו את הבעייה, אנשים ממשיכים לסבול. והנמשל שקשור אלי ואני מניחה שלעוד אנשים אלה ארועים בחיים שגורמים לתחושה של איבוד שליטה וחוסר אונים. וכשמבינים שכל מני הסברים שאנשים נותנים למצב העגום בדומה לפרשנים שמנתחים את המצב, כבר לא מספקים אז אין ברירה אלא להתחיל לחפש תשובות יותר בשורש. למה אני לא רוצה מציאות כפי שהיא? למה זה ככה ולא אחרת?

אני למד מכך שהפחד ממלא איזה רצון מסויים, מספק ריגוש.

האסון הזה נתן לי להרגיש שאנחנו בני האדם כמו קליפות גרעינים בתוך קערת מים. זה מוריד את האגו לרצפה, והסתכלות חדשה על החיים. שום דבר כבר לא חשוב, בכל רגע ורגע יכול לקרות משהו שבא להזכיר לנו את הכוח ששולט בעולם, והופך אותנו לבובות על חוט.

אז מה עוזר לנו הפחד? מה יעזור לנו להתכונן לאסון הבא? אם אנחנו לא יודעים לקרוא את התסריט של הכוח הזה שמפעיל את הטבע?

הפחד יוצר עניין מצד אחד, מצד שני, צריך לא לתת לו לשלוט

ואולי האסון בכך שהאדם רואה את האסון אסון?

לשכל יש תכונה לבדוק כל דבר מזוויות שונות ובדרך כלל לכל זווית יש מידת זכות הקיום שווה. שכל קר מטבעו. אבל מה שגורם להוציא דברים אל הפועל - זה, דווקא, הרגש. אם אין תשוקה לעשות משהו - הוא לא יעשה, גם כאשר השכל יודע איך לבצע אותו. לדעתי, אין קיום פיזי ללא שניהם יחד. שימוש מוגבר באחד מאלה תלוי באופיו של האדם או נכון יותר במזגו.

חשוב לציין, שאין מזג רע או טוב ולמעשה זה מבנה בסיסי של אישיות האדם אתו הוא נולד. נראה שהוא תוצאה של ניסיון חיים, אך לא אלה האחרונים, ולעתים - רצונו של האדם להתנסות במשהו שעדיין לא התנסה בו. לכן התגובות של בני האדם לאירועים תלויות במזג שלהם וכאשר האחרון מסיים התנסות נכנס השכל לפעולה ובדרך כלל הוא ממשיך את מה שהמזג התחיל, לכן הלקחים מאותו האירוע יהיו שונים מאדם לאדם. השכל והרגש שוכנים באותו "מקום", מחלקים אותן מרחב.

יובל, לא רע למות. אנושות הסכימה על אורך חיים כאן ועל כך, שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, אבל זה לא בהכרח חוק אחד ויחיד. וחוץ מזה, לו לא היה לאדם פחד מוות, אולי, הוא לא היה רוצה לעבור את כל מה שהוא עובר בחיים.