המציאות היא כל מה שקיים.

תודעה קיימת, הווה אומר אני אתה וכל מה שקיים וההפך שלו.

אלו רק צורות וביטויים כביכול שונים של אותה המציאות.

תוכל לקרא לה אמת - אחדות - הוויה

אלו רק שמות שונים לאותו הדבר.

ענבל

תסבירי לי בבקשה מה כתבת.

מי זה המציאות שעושה את כל מה שכתבת.

אין מישהו אחר מלבד אנחנו, וכל אחד בעולמו.

עם הקופה הרושמת שלו.

מי זה המציאות?

אכן כך, כל אחד יפעל לפי הבנתו ואם נכון לו להשאיר דבר אישי, זו גם צורה של חוויה.

האמת / המציאות קיימת כפי שהיא, אינה מסתירה או שומרת לעצמה.

וגם כן לוקחת ושומרת לעצמה בלבד

המציאות / אמת פועלת

כפי שהיא מבינה בכל רגע מחדש...

שחר - שרה - ברכה, קראי לי ז'ורז'ט ואהיה מאושר...

יש שתי נקודות. אחת הפרטיות האישית של האדם עם עצמו..

ובנפרדות.. השלמות שם מתבטאת בטוטאליות של הרגע. בזה שאנחנו לא נפרדים עם כל הצורות והאפשרויות שלנו לביטוי. מכאן לדוגמא, שאין דבר כזה לא נכון, או לא צודק או לא מקובל. וגם שלכל אחד ביטוי יותר אוטנטי של עצמו ברגע שהוא מצליח לזכך את האידיוידואליות שלו מתוך ההמון. בכל רמה.

הטוטאליות של הנפרדות בכך לא נפרדים מהנפרדות עצמה.

מפסיקים להיות זרים לעצמנו על כל הפרצופים שלנו.

ומשתדלים עד כמה שאפשר להיות טוטאליים בביטוי עלי אדמות של עצמנו כאילו אנחנו הוא האדם הראשון. כל אחד ואחד. מה שלא כלכך רחוק מאמת.

בצד של נקודת הכלל.

לכל אדם כלליות שם הוא מכליל את עצמו בעולם בכל מיני צורות.

ולפעמים נקודת הכלל והפרט לא מתחברים.

מכאן, שלום סופי בין הנקודה האישית שכדאי לגלות אותה, לבין נקודת ההכללות. תהליך ארוך של התבוננות במה קיים, מאפשר את זה. ואז בסופו של דבר כשמגיע הרגע המיוחד ונקודת הפרט וההכללות נפגשים... זה מיוחד...

מכאן נגזרת, שכל מה שאנשים אחרים אומרים הוא תמיד נכון..

הילד הפנימי של כולם רוצה שישמעו אותו והוא לא ממש מבקש ביקורת. רק שישמעו אותו. תדמינו לעצמכם, שאתם סוגרים את המתג של ביקורת ולעולם אתם לא מנסים לתקן דברים של אדם אחר, כאילו כל מה שנאמר גם מצידכם הוא אמת...

תנסו את זה, זה אולי לפעמים ייצור חורים בדיאלוגים.

אב לייתן לכם לראות כמה אנרגיה השקעתם בלתקן את המציאות כל הזמן...

וכמה אנשים אחרים רודפים אחריכם באותה מידה.

החופש כאן הוא דו כיווני, אתם משחררים את עצמכם מעצמכם ומאחרים. המחיר הוא שתיקה...

וכן כמו "ישמע בזיונו וישתוק"

וזה שווה את זה, כי גם ככה יש האחזויות בדברים לא מהותיים.

בתוספת קלה למה שכתבתי...

דברים נוספים נתגלים שאפשר לכתוב אותם, אבל עדיף להשאיר משהו אישי.. שכל אחד יבין בדרכו שלו.

פתאם חשבתי שאולי אחד השקרים הנפוצים שלנו. הוא שיש דבר כזה לכל אחד דרך. דרכו שלו. אולי אנחנו לא כלכך שונים.

ומסתבכים באותו המבוך, כל אחד בפינה שונה של אותו משחק.

אופס

עבורי ברמה הפרקטית ביום יום, הלכה למעשה

אין יותר חיפוש מטורף / גם לא רגוע, אחרי משהו שניסתר, חיפוש או בקשה למשהו שרחוק ממני, משהו נכסף וכביכול בלתי אפשרי.

יש שקט פנימי אמיתי, הכי פנימה שיש

ובחוץ הסערות ממשיכות לחילופין עם רגעי רוגע.

אך החיפוש נגמר, זרימה של הקיים לכאן או לכאן.

אין כבר ניסתר, הכל גלוי וניסתר כאחד.

ביחד, לא פעם כך ופעם כך. שני הפכים היחד, פראדוקס אפשרי..

היי שחר, האם תוכל לתרגם את אמירתך ולהבהיר איך אתה רואה את זה בחיי היום יום. אולי איזו דוגמא כיצד זה קורה הלכה למעשה..

בנקודת הנפרדות נקודת היחיד שבאדם נושקת לנקודת הכלליות שלו עם העולם. יש שם אחדות. מי היה מאמין שזאת האמת. בעומק הנפרדות שלנו אנחנו למעשה שלמים. כמו פרקטלים של כאוס. נפרדות נושקת לנפרדות אחרת, עד אינסופ

כל ביטוי שאתבטא, ישאר צד אחד של המטבע

כשם שאפשר להפוך כעת את מה שרשמתי

יהיה ניתן להפוך כל דבר אחר

כל אחד ואחד בפנימיותו יודע את מקומו

"אני" מכירה את מקומי.

התיאוריות כולן באשר היו ויהיו, התקלפו להן אחת אחת..

מכאן ואילך, אלו משחקי מילים...

וגם זו רק עוד הגדרה בס"הכ.

וכן, לא טענתי מעולם שאני בנפרדות או באחדות.

יש סה"כ הבנה אחת מסויימת, שמביאה לשיוויון בין הטוב לרע

ליש ולאין, והבנה זו משנה את כל החוויה הפנימית

זה הכל, זו לא מיסטיקה, וזה לא פשוט להפשיט את עצמך ואת המציאות, אבל בהחלט אפשרי..

ענבל, אני עדיין לא באחדות לפיכך אני עדיין במוכנות לקבל, את ואני מניחה שגם את לא.. לכן כל האמירה "יש לי בחירה - אין לי בחירה, אין משמעות יש משמעותית, למרות שיש בה אמת, עדיין אין את מחוברת לאמת זו, לראייה, שימי לב איך גרסת " אני בוחרת הכל שזהו רק צד אחד של המטבע, וזהו הצד שאת נמצאת בו. חשוב להכיר בכך, אחרתהדברים נשארים ברמה התיאורטית.

יש לי בחירה על הכל כשם שאין לי בחירה על כלום..

אין לזה כל משמעות עבורי מה תהיה המילה הבאה, כשם שלכל מילה או עשייה יש את מלוא המשמעות בפני עצמה.

אין הבדל בין להבדיל ללא להבדיל, בין הבוחר לנבחר..

בעבר - או מה שקוראים לו עבר.. עסקתי גם בתחזיות ונבואות

זה היה מעניין ולרוב מדוייק...

אבל... כיום אין לזה שום משמעות, יש הרבה מעבר לנבואות

כמו שאין כלום, אחד.

אני מבינה, הכוונה גם אם מוכנות לקבל ללא עניין של להיות קורבן, זה עדיין מתפרש כשניים, זה "אני" אחד מקבל משהו שונה ממני.

באחד כוונתי אין נותן ואין מקבל, לכן אפשר להגיד שגם אין מי שיכיל.. נשאר במירכאות רק ה"אין", וכן כל הגדרה מבטלת את ה"אין" הגדרה..

מה שנשאר זו החוויה הפנימית, אם יש עדיין חיפוש או שאין כל חיפוש יותר, כי השאלה התאחדה עם התשובה, לא נותר ספק

מכאן זורמים, עם מה שיש או מה שאין (-:

יש לי בחירה על הכל כשם שאין לי בחירה על כלום..

אין לזה כל משמעות עבורי מה תהיה המילה הבאה, כשם שלכל מילה או עשייה יש את מלוא המשמעות בפני עצמה.

אין הבדל בין להבדיל ללא להבדיל, בין הבוחר לנבחר..

כשאני מדברת על לקבל אני מדברת על מוכנות לקבל וזה רחוק מאוד מקורבנות. אולי לא הייתי מספיק ברורה.

האמנם את בוחרת הכל? האם את יודעת מה תהיה המחשבה הבאה שלך? האם את יודעת מה תהיה המילה הבאה שתאמרי? האמנם את באמת בוחרת?

ההבדל כביכול בין לקבל ולהכיל, בכל אופן בפרספקטיבה שאנו עדיין מבדילים, זה שלהבנתי כשאני מקבלת משהו, אז זה כאילו אין לי כל צד בעניין, כביכול קורבן המקבל את מה שהוחלט עבורו.

להכיל את המציאות, זו אני שרוצה את מה שקורה, גם אם יש "לי" התנגדות לדבר כלשהו, אני מתנגדת, ורוצה את ההתנגדות, לא מקבלת אותה כי כך מישהו אחר רוצה עבורי, אני גם זו שבוחרת כל רגע את הכל, וגם זו שלא רוצה דבר, בובה על חוט, בו זמנית

לזו שמפעילה את הבובה וכו'...

הפרשנות שלי: אל האחדות לא ניתן להגיע באמצעות כוח הרצון, או כל מאמץ שהוא, נהפוך הוא, - רק לאחר שאדם מרפה מאחיזתו ברעיון האחדות (כפי שהוא מבין אותו), היא מתרחשת, ולכן על האדם לקבל את הקיים (או להכילו כלשונך) כאילו היה אחדות..

האדם שטרם הגיע לאחדות, אין לו מושג מה היא, אלא יש לו רעיונות משלו בקשר אליה, ויוצא איפוא שכל השתדלותו להגיע מכוונת למטרה לא מדוייקת, היינו לרעיונותיו בקשר אליה..

מהספר "להיות אלוהים" של אליעד, בנושא דיבור, קצרצר:

"והכוונה היא, כי מצד האחדות של המציאות, לא שייך שום דיבור כלל. כי כל הדיבורים וכל המחשבות וכל הרעיונות שישנם, הם כולם רק מצד הנפרדות של המציאות. כי כאשר הכל אחד ממש, לא שייך לחשוב שום מחשבה כלל. כי הטיפשים חושבים, שבאחדות של המציאות לא שייך דיבור, אבל שייך מחשבה. אבל מצד האמת, גם המחשבה היא דיבור, וגם המחשבה היא גבול וגדר, שלא מכילה את האין סוף של האחדות."

החכם יודע לקחת כל לבוש שקיים במציאות, וללמד את מהותו האחת, אין לו מה ללמוד, הוא יודע. (אלא אם כן מדובר בעניינים טכניים וכו' אך לא בזאת מדובר). ידיעת האחדות היא סופית בשכל, יש סוף ללימוד, מכאן מתרחבים עוד ועוד בתוך / מחוץ לאינסוף..

חכם אמיתי אמור להבין שאין שיטה מושלמת, וגם בדרך ההפוכה אפשר להגיע לאותה תוצאה, שאם לא, אינו מספיק חכם, אולי חחחח

עבור מי שלא בחווית האחדות, צמצום של דיבור והסברים צריך בתחילה להיות מובן כשקר, כדי שיבין שכל נפרדות היא שקרית, כל צמצום. לאחר שההבנה גדלה, מצד האמת, גם הדיבור הוא לא שונה מהוויתו, כך שזו גם אמת, כשנמצאים בחווית האמת, הדיבור הוא מתוך שתיקה, אבל מי שחווה שהוא רק נפרד, לא מבין שהוא אחד עם הכל, עד שיבין, החכם אומר לו שזה שקר הדיבור כדיבור, גם כי מצד האמת הכל מושלם, ואין חובה לדבר.

אחדות ללא דיבור אינה מספיק אחידה, גם אך לא רק

אחדות לא שייך דיבור כלל

אכן, אבל לא רק (-:

כל התהליכים שמתרחשים בעולם, כולם מתרחשים גם בתוך האדם עצמו. ומי שהוא חכם אמיתי, הוא יודע איך ללמוד מכל דבר שקורה.

גם, אך לא רק

החכם האמיתי צריך "לשקר" שיש נפרדות, כדי לדבר איתו.

(מתוך הספר להיות אלוהים)