ואם כבר אדם הראשון, אז העניין הוא כך:
אלוהים ברא את אדם הראשון כבר בגן עדן.
בטרם אדם הראשון חטא, הוא לא ידע להבדיל בין טוב לרע, דהיינו הוא ראה את הטוב שיש בכל דבר בלבד ללא שום רע.
זה קרה משום שעוד לא הייתה לו "דעת", דהיינו הוא לא ראה הבדל בין שום דבר לשום דבר, שמצד האמת זאת הדעת הגדולה.
לאחר מכן הוא אכל מעץ הדעת, דהיינו קיבל שכל להבדיל בין דברים שונים. וכאשר יש דברים שונים, אז כבר יש בחירה של טוב ורע.
וזה בדיוק הרגע שבו הוא נזרק החוצה מגן עדן ונגזר עליו המוות.
המוות הגיע לו כעונש על זה שהוא ראה את עצמו כנפרד מהבורא.
כאשר הכל אחד, אז גם המוות אינו אפשרי. כי הבורא הוא נצחי.
כאשר הוא התחיל לראות טוב ורע, אז הוא גם ראה את עצמו כנפרד מהבורא, וממילא הוא נזרק מגן עדן ועבר לגור בגהנום שהוא העולם הזה, וגם התחיל לחשוב שהוא יכול למות, מאחר שהוא לא ראה את האחדות שלו עם הבורא.
תיקון חטא אדם הראשון, הוא לחזור לתודעה של אדם הראשון לפני החטא, דהיינו לראות את האחדות בהכל, שזהו גם העדן / העולם הבא, שבו אין "אני" נפרד מהבורא, וממילא אין טוב ורע ואין מוות, אלא יש רק חיים טובים לנצח.
הסוד הוא שאין סוד.
אלוהים ברא את העולם מושלם. אילו הבורא רצה את העולם הבא בלבד, הוא היה בורא אותו ישירות מושלם בלי בושה ובלי כל שאר הסיפורים...
אלוהים ברא את העולם הזה בשביל העולם הזה.
מי שרואה את הבורא בכל דבר, הוא כבר נמצא בעולם הבא.
העומק של התכלית היא העולם הבא, משמעותו היא שהתכלית של הבריאה היא שהאדם יראה את הטוב שבכל דבר ויהנה מכל דבר בשווה שזה עצמו העולם הבא - בדיוק כמו המצב של אדם הראשון לפני החטא.
לפי סיפור הבושה... האם זה אומר שמראש נגזר על אדם הראשון לחטוא?
אלוהים ברא את אדם הראשון כדי שיהיה מכל רגע כפי שהוא, הוא בחר לחטוא והסוף ידוע...
אך מצידו של אלוהים, מי שיודע שהכל זה מהבורא, הוא חוזר למצב של אדם הראשון לפני החטא שבו לא היה רע אל רק טוב שזהו המצב המושלם.