הפעולות הן ביטוי של הרצון.

הרצון הוא ביטוי של התנגדות למציאות, של אגו, קול פנימי שחצני שמאמין שהוא יודע טוב יותר מאלוהים.

ההמלצה היא לזרום עם אותה התנגדות, לא להתנגד לרצון או לנסות לבטל אותו.

ההתנגדות למציאות היא חלק מהמציאות.

במקום לשאול "למה אני רוצה כך וכך" עדיף לשאול "למה הרצון רוצה כך וכך?", ההבדל הוא ביכולת להסתכל על זה מבחוץ היות וזה כבר תהליך אוטומטי.

אני לא שואל למה הרצון רוצה דברים כמניפולציה שמטרתה לבטל את הרצון, אני שואל כדי להיזכר מה מניע אותי ומה אני רוצה באמת

לעקוף את הטריקים והמניפולציות שהתניתי את עצמי להשתמש בהם כאמצעי להשיג מה שאני באמת רוצה. לכוון לדרך הקצרה ביותר למטרה.

אנחנו ככל הנראה כבר לא מבדילים בין אמצעי למטרה.

זה למה הרבה פעמים אנשים שכביכול השיגו מה שרצו חשים אכזבה, כי רק אז הם מבינים שמה שהם רצו במקור זה למעשה משהו אחר

והדבר אשר אותו השיגו היה רק האמצעי, המניפולציה שדרכה ניסו להשיג אותו.

הם מבינים שמה שהם חשבו כל הזמן שהוא התכלית למעשה היה האמצעי להשיג משהו אחר, ועל כן הם לא מסופקים.

אז מהתחלה.

אני שואל למה, כדי להיזכר במטרתי המקורית.

ואני לא מתנגד לכך שהרצון שלי רוצה מציאות שונה מהנוכחית.

גם אם הייתי רוצה להתנגד לו באפקטיביות אני לא יכול לפני שהבנתי את הטיעונים שלו לגבי מה שהוא רוצה, עדיין אין לי טיעונים נגדיים חזקים מספיק כדי לשכנע אותו אחרת.

בעיני הרצון מה שהוא רוצה זאת האמת לגבי מה שראוי לרצות, כי הוא כן זוכר את המטרה המקורית בתת מודע שלו והוא מאמין שזה שווה לזה.

מי שרוצה להפסיק לרצות זה לרוב אנשים שלמדו ממקור זה או אחר שהרצון הוא שורש הסבל ועכשיו מנסים לעשות מניפולציה חדשה ולבטל את הרצון שלהם

על מנת להשיג בכך שחרור מסבל.

שזה בסך הכל עוד רצון נוסף, עוד טריק שהם מנסים להשתמש בו, עוד מניפולציה שטנית שמבטיחה תגמול בתמורה להיאחזות בדת הזאת.

למעשה הם רק מתרחקים ממה שהם רוצים באמת ומאריכים את הדרך.

מטרת האגו היא לבטל את עצמו

הרצון רוצה להתמלא, ובכך הוא מתבטל

מה קורה כשהוא כבר אינו רוצה יותר?

אז הוא נעלם, ואין רצון.

ואז הוא מתעורר בחרדה לנוכח משמעות חוסר קיומו.

כשהוא סוף סוף רגוע אז הוא חולם להיות פעיל ויצירתי

כשהוא פעיל ויצירתי אז הוא חולם להיות סוף סוף רגוע.

הוא בקונפליקט מתמיד עם המציאות, הרי שהמציאות (הזאת) היא השינוי.

גם הרצון מתקיים אך ורק ע"י זה שהוא משתנה, כי כשהוא יותר מדי זמן אותו הרצון אז הוא נעלם.

בדומה לכך שאם נסתכל על נקודה אחת יותר מדי זמן, כבר לא נראה מאום. עלינו להזיז את המבט ולהשוות את הנקודה הזאת ביחס לנקודה אחרת כדי לתפוס את קיומה.

אני תוהה לגבי אנשים שעל פני השטח תמיד מרוצים.

זורמים עם מה שקורה, מרבית התוצאות טובות בעיניהם

יש להם רצונות, אבל לא לקבל את מה שהם רוצים נתפס אצלם כלקבל משהו אפילו יותר טוב ממה שהם רצו.

מה שנקרא" פתוחים".

יש לי לפחות 2 חברים שהתחביב שלהם זה להיות תמיד מרוצים ותמיד שמחים, הם מחפשים לראות שזה אכן כך

ועל כן המוח שלהם באמת מראה להם שזה כך ומביא להם הוכחות לזה.

מה דעתכם על הפסיכולוגיה של אנשים כאלה?