בשעת מלחמה, אחת מאסטרטגיות הלחימה הקיימות, היא להתיש את האויב, על ידי זה שהאדם נותן ליריב שלו לפגוע בו, בלי להגיב בחזרה. וכאשר יש לאדם מספיק כוח חזק לעמוד על שלו ולחטוף מכות חזקות בלי ליפול, על ידי זה היריב שמכה בו, מאבד את כל כוחו, ובפרט את האמון שלו, ביכולת שלו לנצח.

וכאשר היריב מכה ופוגע באדם, בלי להצליח להפיל אותו, על ידי זה רוחו של היריב נחלשת. כי הוא חושב שהאדם הוא בלתי מנוצח. וכך היריב מאבד את כל כוחו לשווא. וכאשר היריב מתחיל לגלות סמני חולשה ושבירה, דהיינו, כאשר היריב מתחיל לעשות טעויות שנובעות מחוסר ריכוז, אז האדם החזק, אוזר את כוחותיו, ומכה את היריב מכה אחת אפיים ומנצח אותו.

והאסטרטגיה הזאת, היא אסטרטגיה מסוכנת. כי לא כל אחד יכול לעמוד בה. ובד"כ לא משתמשים בה. ולא כל אחד יכול להשתמש בה. כי המשמעות שלה היא, לתת ליריב לבזבז את כל התחמושת שלו ואת כל הכוחות שלו לחינם, בלי שהאדם עצמו מגיב, וכאשר האדם עצמו רוב הזמן רק סופג מהלומות.

ולא כל אחד יכול לעמוד בכך שהוא יחטוף ויחטוף בלי להגיב. והטבע האנושי הוא להגיב. וכאשר האדם מגיב, אז היריב נשאר ערני ומתייחס אליו בצורה רצינית. ואז הקרב נמשך ונמשך, עד שאחד מהצדדים מתגבר על חברו. אבל אם האדם מספיק חזק, אז הוא נותן לצד השני לבזבז את כל הכוחות שלו, ואח"כ הוא בקלות מנצח את היריב שלו כנ"ל.

ומהות העניין היא, כי כפי שכבר ביארתי הרע הוא סופי. וגם השקר הוא סופי. כי השקר של השקר, הוא אמת. ואם האדם אומר דבר שקר, ואח"כ הוא רוצה לשקר את השקר עוד יותר, אז בסוף הוא יאמר את האמת. וכל דבר שקר יש בו גם מעט אמת. כי בכל שקר קיימת נקודת אמת כלשהי, כגון נקודת האמת שהמציאות קיימת.

כי כל דבר שקר חייב להכיל בתוכו נקודת אמת, שמודה על קיומה של המציאות. ומי שירצה לשקר בשלמות, עליו לשתוק. ומי ששותק, ממילא הוא כבר לא משקר. כך שגם לשקר יש סוף. והסוף של השקר, הוא אמת.

והרעיון הוא, כי כאשר משהו מטריד את האדם, אז הטבע האנושי הוא להילחם בדבר שמטריד את האדם. כפי שאכן ראוי לעשות. אבל מי שיכולת הסיבולת שלו היא טובה ביותר, הוא יכול להרשות לעצמו לתת לדבר שמציק לו, להתייאש ממנו ולהישבר לפני שהוא עצמו ישבר.

והדבר דומה לאדם שמציק לו איזה יתוש. שמבחינה תיאורטית האדם יכול לתת ליתוש להמשיך להציק לו, עד שהיתוש ישבר ויתעייף מלהציק לו, עוד לפני שהוא עצמו ישבר מהיתוש.

והמשמעות הפנימית יותר של כל העניין היא, כי כאשר רע לאדם, האדם לא צריך לפחד מכך שרע לו. כי לרע יש סוף. וגם אם קשה לאדם, וגם אם אין לאדם מושג היכן הסוף, הרי שבסוף הכל מתהפך לטובה בהכרח. כי הרע שמציק לאדם, גם הוא כוחו מוגבל. וכאשר רע לאדם, גם הרע מתאמץ.

כי כדי שהאדם ירגיש רע, לשם כך צריך הרע ליצור רע. כי כדי שיהיה רע, לשם כך צריך ליצור מצב מיוחד שבו האדם ירגיש רע. והאדם מטבעו מתרגל לכל דבר. כך שכדי שהאדם ימשיך להרגיש רע, לשם כך הרע כל הזמן צריך להתחדש וליצור את עצמו מחדש. וגם לעשות רע, גם זה כרוך במאמץ.

והרע שעושה רע לאדם, גם הוא צריך להתאמץ לעשות רע. והכוח של הרע הוא מוגבל. כי לרע יש סוף. כי הרע מהותו היא מאבק. ולכל מאבק יש סוף. וכאשר הרע ממשיך לעשות לאדם רע, וכאשר הרע מתגבר על האדם, הרי שהרע מכלה את כוחו. ולמרות שלאדם נדמה שהרע מתגבר עליו בכל פעם מחדש, הרי שהרע נחלש בכל פעם מחדש.

כי האדם לומד את דרכי הפעולה של הרע, ובכל פעם האדם לומד איך להתמודד עם עוצמת רע יותר גדולה. כך שכלי הנשק של הרע נגמרים. והרע צריך בכל פעם להתגבר ברע חזק יותר עם נשק גדול יותר. אבל בסוף גם לרע יגמר הכוח. והרע יעזוב את האדם, והכל יתהפך לטובה. כך שכאשר רע לאדם, הרי שיש לזה גבול. והרע מכלה את כוחו. ובסוף הכל יתהפך לטובה בהכרח.

והרעיון הנ"ל, נכון גם בעוד מישור, והוא בעניין הויכוחים השונים שיש בין הדעות השונות. כי מי שהוא עוד לא חכם באמת, הוא לא מסוגל להכיל את כל הדעות השונות שיש בעולם. ואז כאשר האדם שומע איזו דעה שונה משלו, הוא בד"כ מרגיש צורך להיאבק על דעתו.

אבל, מי שהוא חכם באמת, דהיינו, מי שכוחו השכלי הוא בלתי מוגבל ביכולת שלו להכיל כל דבר, הוא נותן ליריב שלו לבזבז את כוחו, עד שהוא ינצח אותו בלי מאמץ. דהיינו, האדם החכם עושה פסיכולוגיה הפוכה על היריב שלו, וגורם ליריב שלו לחזק את מחשבתו, ועל ידי זה הוא מוביל אותו אל האמת.

כי כדי שדעה אחת תנצח את השנייה, לשם כך הדעה צריכה להתקרב לשורש השכל שלה, שהוא זה שנותן לה את הכוח...