אני הוא זה, ניסרגדתה, I AM THAT, פילוסופיה מזרחית, הוויה, קיום, להיות כלום, רק להיות, הארה, החיסרון הראשון, הרע הגדול ביותר
מה המשמעות של "I AM THAT" בפילוסופיה של ניסרגדתה?
המשפט "I AM THAT", או בעברית "אני הוא זה", הוא המהות של תורתו של ניסרגדתה מהראג', שמסוכמת בפילוסופיה מזרחית עמוקה. על פי ההסבר של אליעד, כאשר ניסרגדתה היה עונה לשאלות, הוא היה מתמקד תמיד רק במשפט זה: "אני הוא זה". הרעיון מאחורי המשפט הוא שכל דבר שאתה שואל עליו "מה זה?", התשובה היא "זה אני". בעצם, האדם מתאחד עם כל דבר שהוא תופס, ומכאן נוצר רעיון האחדות.
אך אליעד טוען שבמשפט הזה טמונה סתירה פנימית, כיוון שאם צריך לומר "אני הוא זה", המשמעות היא שיש גם "אני" וגם "זה". כלומר, בעצם האמירה נוצר פיצול בין המתבונן למושא ההתבוננות, ולכן אחדות אמיתית לא יכולה להתקיים כל עוד קיימת תחושה של נפרדות כלשהי.
מה הטעות של תורות רוחניות שאומרות "רק תהיה קיים"?
לפי ההסבר של אליעד, ישנן תורות רוחניות שונות, בודהיסטיות או אחרות, שאומרות שהאדם צריך להגיע למצב של "רק להיות קיים", רק לחוות את עצם הקיום ללא הזדהות עם דבר. בהתחלה, התחושה הזו נחווית כשחרור גדול, מכיוון שהאדם משתחרר מהרבה הגדרות שמייצרות סבל. אבל בסופו של דבר, אם הולכים עד הסוף ומגיעים למצב שבו האדם חווה רק את הקיום הבסיסי שלו, הוא דווקא חווה את הסבל הגדול ביותר, משום שהקיום הבסיסי הוא למעשה שורש הנפרדות והחיסרון הראשון.
אליעד מדגים זאת בכך שאדם שחי חיים מלאים הגדרות ופתאום מצמצם אותן וחווה רק את הקיום, מרגיש תחילה שחרור רב. אך אם יתמיד בכך, הוא ירגיש רע אף יותר, מפני שחוויית הקיום הטהורה חושפת אותו לחיסרון אינסופי. האדם פתאום רואה שהוא עצמו החיסרון, שהוא עצם הסבל, משום שתחושת "אני קיים" מחייבת קיומו של דבר שהוא "לא אני", כלומר, בהכרח ישנו חיסרון.
מדוע תחושת הקיום הטהורה היא הסבל הגדול ביותר?
אליעד מסביר שכאשר האדם מתרכז אך ורק בקיומו, הוא מתמודד עם החיסרון העמוק ביותר, שהוא עצם היותו קיים. תחושת קיום זו, בשורשה, היא תחושה של חיסרון. להיות קיים פירושו להיות נפרד ממשהו אחר, וככל שהאדם מצליח להתמקד בזה בלבד, כך הסבל שלו גדל, כי הוא מרגיש את החיסרון הבסיסי של המציאות עצמה.
לדוגמה, אליעד מציין שאם אתה עסוק בדברים חיצוניים - טלוויזיה, עבודה - אתה שוכח את החיסרון הבסיסי של הקיום. אך כאשר אתה מתמקד אך ורק בעצמך, אתה בעצם "נתקע" עם החיסרון הבסיסי ביותר, שהוא עצם הקיום.
האם באמת אפשר להגיע לאחדות מוחלטת בלי סבל?
אליעד טוען שתורות רוחניות שונות מעולם לא הגיעו באמת לאחדות מוחלטת ולשחרור אמיתי, משום שהן תמיד השאירו מאחוריהן "אני" כלשהו - הצופה או המתבונן. כל עוד קיים "אני", קיים חיסרון וקיימת נפרדות. אחדות אמיתית, לטענתו, אפשרית רק כאשר האדם משתחרר לחלוטין מתחושת ה"אני", וכאשר הוא נעלם לגמרי - אז לא נותר מי שיסבול.
כיצד באמת ניתן להשתחרר מתחושת ה"אני"?
אליעד מציע דרך מעשית לשחרור מהסבל ומהחיסרון, באמצעות התבוננות פנימית עמוקה ויסודית בכל רגע נתון. הדרך היא לבדוק כל מחשבה, כל רצון וכל תחושה, ולשאול: "האם המחשבה הזו מחויבת או אפשרית?". הוא אומר שאם תעשה זאת באופן שיטתי, תגיע למקום שבו תגלה שכל מה שאתה חושב על עצמך הוא רק "אפשרי" ולא "מחויב". כשאתה מבין שאפילו תחושת ה"אני קיים" שלך היא רק אפשרית, אתה משתחרר מהסבל שקשור אליה, וכך אתה מתקרב למצב שבו אין בכלל סבל - מצב שהוא האחדות המוחלטת.
הדוגמה של הדרך הקצרה והארוכה...
המשפט "I AM THAT", או בעברית "אני הוא זה", הוא המהות של תורתו של ניסרגדתה מהראג', שמסוכמת בפילוסופיה מזרחית עמוקה. על פי ההסבר של אליעד, כאשר ניסרגדתה היה עונה לשאלות, הוא היה מתמקד תמיד רק במשפט זה: "אני הוא זה". הרעיון מאחורי המשפט הוא שכל דבר שאתה שואל עליו "מה זה?", התשובה היא "זה אני". בעצם, האדם מתאחד עם כל דבר שהוא תופס, ומכאן נוצר רעיון האחדות.
אך אליעד טוען שבמשפט הזה טמונה סתירה פנימית, כיוון שאם צריך לומר "אני הוא זה", המשמעות היא שיש גם "אני" וגם "זה". כלומר, בעצם האמירה נוצר פיצול בין המתבונן למושא ההתבוננות, ולכן אחדות אמיתית לא יכולה להתקיים כל עוד קיימת תחושה של נפרדות כלשהי.
מה הטעות של תורות רוחניות שאומרות "רק תהיה קיים"?
לפי ההסבר של אליעד, ישנן תורות רוחניות שונות, בודהיסטיות או אחרות, שאומרות שהאדם צריך להגיע למצב של "רק להיות קיים", רק לחוות את עצם הקיום ללא הזדהות עם דבר. בהתחלה, התחושה הזו נחווית כשחרור גדול, מכיוון שהאדם משתחרר מהרבה הגדרות שמייצרות סבל. אבל בסופו של דבר, אם הולכים עד הסוף ומגיעים למצב שבו האדם חווה רק את הקיום הבסיסי שלו, הוא דווקא חווה את הסבל הגדול ביותר, משום שהקיום הבסיסי הוא למעשה שורש הנפרדות והחיסרון הראשון.
אליעד מדגים זאת בכך שאדם שחי חיים מלאים הגדרות ופתאום מצמצם אותן וחווה רק את הקיום, מרגיש תחילה שחרור רב. אך אם יתמיד בכך, הוא ירגיש רע אף יותר, מפני שחוויית הקיום הטהורה חושפת אותו לחיסרון אינסופי. האדם פתאום רואה שהוא עצמו החיסרון, שהוא עצם הסבל, משום שתחושת "אני קיים" מחייבת קיומו של דבר שהוא "לא אני", כלומר, בהכרח ישנו חיסרון.
מדוע תחושת הקיום הטהורה היא הסבל הגדול ביותר?
אליעד מסביר שכאשר האדם מתרכז אך ורק בקיומו, הוא מתמודד עם החיסרון העמוק ביותר, שהוא עצם היותו קיים. תחושת קיום זו, בשורשה, היא תחושה של חיסרון. להיות קיים פירושו להיות נפרד ממשהו אחר, וככל שהאדם מצליח להתמקד בזה בלבד, כך הסבל שלו גדל, כי הוא מרגיש את החיסרון הבסיסי של המציאות עצמה.
לדוגמה, אליעד מציין שאם אתה עסוק בדברים חיצוניים - טלוויזיה, עבודה - אתה שוכח את החיסרון הבסיסי של הקיום. אך כאשר אתה מתמקד אך ורק בעצמך, אתה בעצם "נתקע" עם החיסרון הבסיסי ביותר, שהוא עצם הקיום.
האם באמת אפשר להגיע לאחדות מוחלטת בלי סבל?
אליעד טוען שתורות רוחניות שונות מעולם לא הגיעו באמת לאחדות מוחלטת ולשחרור אמיתי, משום שהן תמיד השאירו מאחוריהן "אני" כלשהו - הצופה או המתבונן. כל עוד קיים "אני", קיים חיסרון וקיימת נפרדות. אחדות אמיתית, לטענתו, אפשרית רק כאשר האדם משתחרר לחלוטין מתחושת ה"אני", וכאשר הוא נעלם לגמרי - אז לא נותר מי שיסבול.
כיצד באמת ניתן להשתחרר מתחושת ה"אני"?
אליעד מציע דרך מעשית לשחרור מהסבל ומהחיסרון, באמצעות התבוננות פנימית עמוקה ויסודית בכל רגע נתון. הדרך היא לבדוק כל מחשבה, כל רצון וכל תחושה, ולשאול: "האם המחשבה הזו מחויבת או אפשרית?". הוא אומר שאם תעשה זאת באופן שיטתי, תגיע למקום שבו תגלה שכל מה שאתה חושב על עצמך הוא רק "אפשרי" ולא "מחויב". כשאתה מבין שאפילו תחושת ה"אני קיים" שלך היא רק אפשרית, אתה משתחרר מהסבל שקשור אליה, וכך אתה מתקרב למצב שבו אין בכלל סבל - מצב שהוא האחדות המוחלטת.
הדוגמה של הדרך הקצרה והארוכה...
- I AM THAT ניסרגדתה
- מהו החיסרון הראשון?
- איך להגיע לאחדות אמיתית?
- האם תחושת הקיום היא סבל?
- להיות קיים או להיות כלום?
- איך להשתחרר מתחושת האני?
- מהי הדרך הנכונה להארה?
050-3331-331