כי לפעמים נדמה לאדם, שהוא רחוק מאמונה באלוהים ומתפילה לאלוהים, אך לא כך הוא. כי רק מי שהוא בתודעת אלוהים עצמו, רק הוא רחוק מאמונה ומתפילה לאלוהים. כי כל זמן שהאדם חושב / חווה שיש כוח כלשהו בעולם, שהוא לא נובע ממנו עצמו, אלא שהוא נפרד ממנו, הוא בעצם מאמין באלוהים. כי אלוהים, משמעותו היא, כוח חיצוני וכולי.

ולחשוב שיש משהו בעולם כולו, שקורה בלי שאתה תבחר בבחירה חופשית ומלאה לעשות אותו מרצונך החופשי, זוהי בעצם אמונה באלוהים.

וכל דבר שקורה לאדם בחיים נגד רצונו, זה רק משום שהוא מאמין באלוהים. דהיינו, שהוא מאמין שיש איזה כוח חיצוני לו, שמנהל את העולם, נגד רצונו החופשי.

ותפילה לאלוהים, היא כאשר האדם רוצה שאיזה כוח חיצוני, יעזור לו לשנות את המציאות. וכל תקוות לב שיש לאדם שהמציאות תשתנה לצורה אחרת, זוהי תפילה לאלוהים. כי התקווה של האדם שהמציאות תשתנה, היא בעצם תפילה בלב לכוח חיצוני, שיעזור לאדם. כך שכל מי שרוצה שהמציאות תשתנה עבורו, הוא בעצם מתפלל בליבו, לכוח חיצוני ממנו, שיעזור לו. וזוהי תפילה לאלוהים.

וניתן לראות מנקודת מבט מסויימת גם, כי תפילה ואמונה באלוהים, היא בעצם כפירה באלוהים. כי האדם כופר באלוהים שנמצא באחדות איתו. כי מצד האמת הכל אחד, והאדם עצמו, הוא זה שאחראי לכל מה שהיה הווה ויהיה.

וזה דבר שנראה ככפירה באלוהים, למרות שהוא שלמות האמונה באלוהים, שאין עוד מלבדו. וכמובן שמצד האמת, גם לחשוב שאתה נפרד מאלוהים, גם זו שלמות האמונה באלוהים, כי הצורה מחייה את עצמה וכולי.

והטועים שיש להם גאווה, ושהם חושבים שהם משהו ממשי שהוא נפרד מהמציאות, נדמה להם, שהם לא אחראים לכל מה שקורה. וזה רק בגלל הגאווה השקרית שלהם.

וכל זמן שהאדם לא חווה, שיש לו בחירה חופשית מלאה על הכל, כולל על רצונו העצמי ועל קיומו העצמי של ה"אני" שלו, הרי שהוא כופר באלוהים שהוא עצמו, והוא בעצם מאמין באלוהים חיצוני לו. דהיינו, עבודת אלילים, שעונשה בצידה כמובן.

ואיש אמת שיש לו ענווה של אמת, הוא לא יודע שהוא קיים כלל, ולכן הוא חווה את הכוח האלוהי ממש. וכאשר האדם מאמין באלוהים ומתפלל אליו, הוא בעצם כופר באלוהים שהוא עצמו. כי הוא כופר בכך שהוא עצמו אחראי לכל מה שקורה וכולי.

ועונשו (מצד הנפרדות), הוא שהמציאות היא לא כרצונו. כי מי שכופר באלוהים שהוא, העונש שלו הוא, שהוא לא...