האם הזיכרון האנושי מתאר מציאות אובייקטיבית?

אליעד כהן פותח את ההסבר בשאלה לגבי הזיכרון האנושי, וקושר אותה למושגים של סיבה ותוצאה. הוא מתמקד בשאלה בסיסית: האם מה שהאדם זוכר שאכן קרה, הוא בהכרח אירוע שקרה במציאות באופן אובייקטיבי, או שזהו רק זיכרון סובייקטיבי?

הוא מציג דוגמה של אדם שזוכר שאירוע מסוים קרה אתמול, והוא בטוח שהאירוע הזה אכן התרחש. אם מיליון איש יזכרו אירוע מסוים, הם יהיו משוכנעים שהאירוע אכן התרחש. אבל אליעד שואל, האם הזיכרון הזה מוכיח באופן מוחלט שהאירוע באמת התרחש? אולי למרות הזיכרון, האירוע לא באמת קרה?

לדבריו, הזיכרון האנושי אינו מתאר בהכרח מציאות אובייקטיבית, אלא רק מציאות סובייקטיבית. הזיכרון הוא תחושה או תמונה המופיעה במוחו של האדם בזמן הווה, והוא מקשר לתמונה זו תחושה של זמן, כאילו היא שייכת לעבר.

כיצד הזיכרון דומה לדמיון של העתיד?

אליעד מבקש מהמאזינים לדמיין משהו שיקרה בעוד שבוע או בעוד שנה, ואחר כך להיזכר במשהו שקרה לפני שבוע או לפני שנה. בשני המקרים מדובר בתמונות מנטליות שהאדם חווה כרגע. הוא שואל את השאלה המרכזית: במה שונה תמונה של אירוע שהאדם מדמיין לעתיד לבין אירוע שהאדם זוכר מן העבר?

ההבדל היחיד, הוא מסביר, הוא התחושה שהאדם משייך לתמונה. התמונה מהעבר נחוויית כאילו התרחשה, והתמונה מהעתיד אינה נחוויית כמציאות קיימת. אולם בפועל, שתיהן קיימות בתודעה רק ברגע הנוכחי. לפיכך, לדעתו, הזיכרון הוא רק תחושה של תמונה בתודעה, ולא עדות חד - משמעית למה שבאמת התרחש במציאות.

מהי תחושת הזמן ולמה היא אינה מהימנה?

אליעד מתאר כיצד תחושת הזמן אצל בני אדם, במיוחד אצל ילדים אך גם אצל מבוגרים, יכולה להיות מטושטשת ולא מדויקת. אנשים מתקשים לעיתים לזכור בדיוק מתי אירוע התרחש, ואינם יכולים להבדיל בוודאות בין אירוע שהתרחש אתמול או לפני שנים רבות.

תחושת הזמן אינה אלא תפיסה סובייקטיבית. כל האירועים של העבר והעתיד קיימים בתודעה רק ברגע ההווה. הוא מסביר שאנשים יכולים לשכוח או אפילו לזכור אירועים שמעולם לא התרחשו, כפי שמוכח במקרים של היפנוזה שבה אנשים משחזרים אירועים דמיוניים שמעולם לא התרחשו בפועל.

האם הזיכרון האנושי הוא מחויב המציאות?

אליעד מסביר שהזיכרון אינו מחויב המציאות אלא רק אפשרי. האדם אמנם חווה את הזיכרון באופן מוחשי, אך תחושה זו אינה הוכחה חד - משמעית לכך שהאירוע התרחש בעבר. לדעתו, האדם אינו יכול להוכיח באמת שמה שהוא זוכר אכן קרה, מפני שהכל מתרחש בתודעה שלו כרגע.

הוא מדגיש נקודה נוספת, כאשר האדם זוכר אירוע אחד, הוא למעשה גם שולל את קיומו של אירוע אחר. לדוגמה, אם הוא זוכר שאתמול היה בירושלים, הוא למעשה שולל את האפשרות שהיה גם בחיפה. אך האם זה הכרחי? אולי הוא היה בשני המקומות בו - זמנית, אך התודעה שלו זוכרת רק אפשרות אחת? אליעד מבהיר שלמעשה יכול להיות שאירעו מספר דברים בו - זמנית, והתודעה של האדם מגבילה אותו לזיכרון של אפשרות אחת בלבד.

כיצד העבר והעתיד נוצרים ברגע ההווה?

אליעד טוען כי העבר והעתיד הם רק תחושות של האדם, והם נוצרים בתודעה ברגע ההווה. התודעה יכולה להתקיים ללא תחושה של זמן, ללא עבר וללא עתיד, אלא רק עם קיום של הרגע הנוכחי. הזיכרונות, בדיוק כמו התחזיות והדמיונות לגבי העתיד, קיימים אך ורק ברגע הזה של התודעה.

הוא מסכם את ההסבר באמירה שכל רגע הוא למעשה רגע חדש, שבו העבר והעתיד נוצרים מחדש בתודעה, ומציע למאזינים לנסות להתבונן במציאות מתוך נקודת מבט זו, כדי להבין לעומק את מהות הזמן.

בסיום, הוא מאחל "זיכרונות עתידיים טובים בהווה", ומבקש שהמאזינים יעמיקו בהבנת הטבע של הזיכרון, הזמן והמציאות עצמה.