האם הבורא באמת יכול "לרצות את הכל"?

ההרצאה של אליעד כהן עוסקת בנושא מורכב ועמוק: ההגדרה של הבורא כמי שרוצה את הכל. אליעד פותח את דבריו בהסבר שבעצם האמירה "הבורא רוצה את הכל" כבר טמונה סתירה פנימית. הוא מסביר שאם אנחנו אומרים שהבורא רוצה את הכל, כבר יצרנו הגדרה שמחייבת נפרדות. ברגע שקבענו שהבורא הוא ישות שרוצה משהו, המשמעות היא שקיימת מציאות של משהו שאינו הבורא, משהו שנמצא מחוץ לו ושהוא חפץ בו.

אליעד מסביר זאת באמצעות דוגמה פשוטה וברורה: אם אדם אומר "אני רוצה את הכל", הוא מיד נאלץ להניח שקיים "הכל" ויש "אני" שרוצה אותו. נוצר פיצול בין הרוצה לבין הדבר הרצוי. כלומר, עצם ההגדרה של הבורא כרוצה יוצרת מצב של נפרדות - יש משהו מחוצה לו, שאותו הוא כביכול רוצה להשיג.

האם ניתן בכלל להגדיר את הבורא?

אליעד מסביר את הבעיה העמוקה יותר שנמצאת בבסיס ההגדרה הזו: כל הגדרה שאנחנו נותנים לבורא, בין אם הוא רוצה משהו או לא רוצה משהו, הופכת את הבורא למוגבל. ברגע שאנחנו אומרים "הבורא רוצה", המשמעות היא שקיימת פעולה, תהליך של רצון, ולכן חייבת להיות דינמיקה כלשהי, תנועה או שינוי. אך אליעד מבהיר, כל מה שכרוך בתנועה או בשינוי הוא בהכרח מוגבל בזמן ובמקום, כלומר, כפוף למושגי הנפרדות. הבורא האמיתי, לפי ההסבר של אליעד, לא יכול להיות מוגבל כלל, ולכן כל ניסיון להגדיר אותו במונחים של רצון, תהליך או תנועה אינו אפשרי מבלי ליצור פרדוקס פנימי.

למה כל הגדרה לבורא מייצרת נפרדות?

אליעד חוזר ומדגיש את הנקודה שאם אנו מנסים להגדיר את הבורא, בהכרח נוצרת נפרדות. הוא מתייחס שוב ושוב לדוגמה של "לרצות את הכל". לדבריו, לומר שהבורא "רוצה את הכל" משמעותו שיש מצב שבו הוא עדיין לא השיג משהו. כלומר, נוצרת מציאות שבה יש את הבורא ויש משהו נוסף שאותו הוא טרם קיבל. כך נוצר מצב של שניים - בורא ודבר רצוי. זה מצב של נפרדות, וזה מנוגד לעצם מהותו של הבורא שהוא מוחלט וללא גבולות.

אליעד מציע הסתכלות עמוקה יותר: אם אנחנו אומרים שהבורא כבר "הכל", הרי שאין מקום למושגים כמו "רצון" או "תהליך". כי אם הבורא הוא הכל, הוא כבר כולל את כל האפשרויות והמצבים. אין מצב שבו יש משהו שחסר לו, ולכן אין לו מה לרצות.

מה באמת הכוונה באמירה "הבורא רוצה הכל"?

אליעד מסביר שבפועל, האמירה "הבורא רוצה את הכל" היא סוג של צמצום מושגי בלבד, דרך להסביר רעיון בשפה האנושית הפשוטה והמוגבלת שלנו. כאשר אנו אומרים שהבורא "רוצה את הכל", אנחנו בעצם מנסים לתאר רעיון מופשט של אחדות מוחלטת באמצעות מילים ומושגים שמתאימים למציאות מוגבלת ונפרדת. בפועל, אין באמת אפשרות לתאר את האחדות המוחלטת, את השלמות חסרת הגבולות, כי כל תיאור יהיה בהכרח מצומצם ומוגבל.

מדוע כל רעיון על הבורא הוא בהכרח "סיפור" מוגבל?

אליעד כהן מדגים כי כל ניסיון שלנו להגדיר את הבורא או לדבר עליו במונחים אנושיים של רצון או אי רצון, של הכל או לא הכל, הוא תמיד מוגבל במהותו. כל דימוי, כל סיפור, כל הסבר, הוא צמצום של הרעיון המוחלט והאינסופי לדבר מוגבל שניתן להבנה אנושית.

לפי אליעד, המציאות של הבורא היא המציאות היחידה האפשרית, והיא אינה ניתנת לחלוקה או להפרדה. כל ניסיון להכניס אותה לתוך מושגים של זמן, מקום או שינוי, יהיה בהכרח צמצום של האמת. ולכן, הבורא האמיתי לעולם לא יכול להיות מתואר בצורה מדויקת בשפה שלנו.

מה המשמעות האמיתית של "אין עוד מלבדו"?

אליעד מסביר כי הביטוי "אין עוד מלבדו" משקף את ההבנה העמוקה ביותר: שאין בכלל מציאות של נפרדות. אין משהו שהוא לא הבורא. הכל הוא אותו הדבר, אותה האחדות, ואין באמת הבדל בין "רוצה" לבין "לא רוצה", כי הכל כבר קיים באחדות המוחלטת.

לכן, אם אנחנו אומרים "הבורא רוצה את הכל", זו רק דרך לתאר את המציאות בעיניים של נפרדות. בעיניים של האחדות המוחלטת אין בכלל מקום לרצון, כי הכל כבר שלם, הכל כבר נמצא, ואין שום דבר מחוץ לשלמות הזו.

איך נכון לגשת לתפיסת הבורא לפי אליעד כהן?

אליעד מסכם באמירה חשובה ביותר: הדרך היחידה להבין באמת את הבורא או את האחדות המוחלטת היא לוותר לחלוטין על המושגים שלנו, על ההגדרות ועל התפיסות של נפרדות וזמן. רק כאשר האדם מוותר על הניסיון להגדיר, לתאר או להבין את הבורא בכלים מוגבלים של השכל, הוא יכול באמת לגעת במהות האמיתית, שהיא מעבר למילים ולמושגים.

בסיכום, כל ההסברים והדוגמאות שאליעד נותן מובילים לאותה נקודה מרכזית: ההכרה בכך שהאמת המוחלטת היא מעבר לכל הגדרה, ושכל הגדרה שניתן היא רק אמצעי זמני לתאר משהו שאי אפשר באמת לתאר במילים.