1:46:56רוחניות, מודעות עצמית, חיסרון הקיום העצמי, איך להיות מאושר? מורים רוחניים, חיפוש רוחני, לא לדעת שאתה קיים, התעוררות רוחנית, הארה רוחנית, סבל ואושר, מהו קיום? מהו האני? אמת אחרת
מהו החיסרון בקיום העצמי ואיך הוא משפיע על האושר?
ההרצאה עוסקת בהבנת הקיום העצמי ובחיסרון הקיום כפי שהוא נתפס על ידי אליעד כהן. אליעד מסביר כי הרבה אנשים לא מצליחים להבין את מהות הקיום, ומחפשים אושר רוחני באמצעות טכניקות או שיטות של מורים רוחניים, מבלי להבין את הבעיה האמיתית: הקיום עצמו. אליעד מבדל בין שיטות שמורים רוחניים מציעים, שבמסגרתן הם מתמקדים במחשבות ובתחושות, לבין התפיסה העמוקה יותר שהבעיה טמונה בקיום עצמו ולא במחשבות או ברגשות. הוא מציין שלעיתים השיטות שמורים רוחניים מציעים מובילות אנשים למלכודות, מאחר שהם מסבירים להם להתבונן במחשבותיהם מבלי להבין את חיסרון הקיום עצמו.
מהי התרמית שמורים רוחניים מציעים?
אליעד מתאר את השיטה הנפוצה של המורים הרוחניים שמלמדים את תלמידיהם לא להאמין למחשבותיהם ולנתק את עצמם מהן. הוא טוען כי המורים האלה משדרים מסר שנראה כפתרון, בכך שהם מורים לאדם להתנתק מהסבל שמגיע ממחשבותיו, אך הם לא עוסקים בשורש הבעיה - החיסרון שבקיום עצמו. האליעד מציע להסתכל על המצב בצורה שונה - במקום להניח שהחיסרון טמון במחשבות או בסביבה החיצונית, על האדם להבין שהחיסרון נמצא בעצם בקיום שלו, שהוא עצמו החיסרון בכבודו ובעצמו.
האם יש משמעות לקיום בלי חיסרון?
בהמשך ההרצאה, אליעד מציע את התפיסה שבקיום תמיד ישנו חיסרון, כי ללא חיסרון, לא היה ניתן לדעת בכלל על קיומו של האדם. הוא טוען כי המודעות לקיום שלנו תלויה בקיומו של חיסרון. אליעד מדגיש שתחושת ה"אני" שקשורה לקיום היא בעצם חווית חיסרון, שהיא חיונית להכרה עצמית. אם אדם לא חווה חיסרון, הוא לא יכול לדעת שהוא קיים. אליעד מסביר את זה בעזרת דימוי של ישות אחת בלבד, שלא מודעת לעצמה, שהיא לא יכולה לדעת שהיא קיימת כי היא לא חווה שום חסרון.
מהו הקיום הראשון ואיך הוא קשור לחיסרון?
הקיום הראשון, לפי אליעד, הוא מצב שבו ישות קיימת אך לא מודעת לקיומה, ולכן היא לא חווה את תחושת הקיום. ברגע שהישות מבינה שהיא קיימת, היא נכנסת למצב של חיסרון, שכן המודעות לקיום תמיד תלויה בהכרה בחיסרון. הוא משתמש בדימוי של "מהות אחת" כדי להמחיש את הרעיון - אם יש רק מהות אחת, היא לא יכולה להבין את קיומה, כי אין משהו חיצוני שיוכל להשוות אותה אליו ולומר שהיא "אני".
מהו האני ומהו החיסרון בתפיסה רוחנית?
במהלך ההרצאה, אליעד מדבר על המהות של תחושת ה"אני", שהיא עצם תחושת הקיום, שמבוססת על תחושת חיסרון פנימי. הוא מציין שכל מחשבה, חוויה או רגשות - חיוביים או שליליים - הם תוצאה של החיסרון הזה. אליעד מסביר שללא תחושת החיסרון, לא נוכל לחוות את עצמנו או את כל החוויות והרגשות שמבוססים על תחושת הקיום.
מהו המפתח לאושר על פי אליעד?
אליעד מציע שהמפתח לאושר טמון בהבנה עמוקה של הקיום והחיסרון שבו. הוא מציין כי אם אדם יכול להבין שהקיום עצמו הוא חיסרון, הוא יוכל להפסיק להיאבק במחשבות ובסבל שמקורם בתודעה שלו, ולפני כל דבר, להבין שהקיום הוא חיסרון במהותו. בכך, הוא לא ירגיש יותר צורך להימנע מהמחשבות או מהתחושות שגורמות לו לסבל, אלא יוכל לקבל את קיומו כחלק מהמציאות.
איך ניתן להתגבר על האשליה של המורים הרוחניים?
אליעד מסביר כי כל מורה רוחני שמלמד להפסיק להאמין במחשבות ובתחושות מבלי להבין את מהות הקיום עצמו, לא מצליח להוביל את תלמידיו להבנה האמיתית. מורים שמפרידים את האדם מהמחשבות שלו, אך לא מסבירים לו שהקיום עצמו הוא החיסרון, לא מצליחים לפתור את הבעיה העמוקה.
ההרצאה עוסקת בהבנת הקיום העצמי ובחיסרון הקיום כפי שהוא נתפס על ידי אליעד כהן. אליעד מסביר כי הרבה אנשים לא מצליחים להבין את מהות הקיום, ומחפשים אושר רוחני באמצעות טכניקות או שיטות של מורים רוחניים, מבלי להבין את הבעיה האמיתית: הקיום עצמו. אליעד מבדל בין שיטות שמורים רוחניים מציעים, שבמסגרתן הם מתמקדים במחשבות ובתחושות, לבין התפיסה העמוקה יותר שהבעיה טמונה בקיום עצמו ולא במחשבות או ברגשות. הוא מציין שלעיתים השיטות שמורים רוחניים מציעים מובילות אנשים למלכודות, מאחר שהם מסבירים להם להתבונן במחשבותיהם מבלי להבין את חיסרון הקיום עצמו.
מהי התרמית שמורים רוחניים מציעים?
אליעד מתאר את השיטה הנפוצה של המורים הרוחניים שמלמדים את תלמידיהם לא להאמין למחשבותיהם ולנתק את עצמם מהן. הוא טוען כי המורים האלה משדרים מסר שנראה כפתרון, בכך שהם מורים לאדם להתנתק מהסבל שמגיע ממחשבותיו, אך הם לא עוסקים בשורש הבעיה - החיסרון שבקיום עצמו. האליעד מציע להסתכל על המצב בצורה שונה - במקום להניח שהחיסרון טמון במחשבות או בסביבה החיצונית, על האדם להבין שהחיסרון נמצא בעצם בקיום שלו, שהוא עצמו החיסרון בכבודו ובעצמו.
האם יש משמעות לקיום בלי חיסרון?
בהמשך ההרצאה, אליעד מציע את התפיסה שבקיום תמיד ישנו חיסרון, כי ללא חיסרון, לא היה ניתן לדעת בכלל על קיומו של האדם. הוא טוען כי המודעות לקיום שלנו תלויה בקיומו של חיסרון. אליעד מדגיש שתחושת ה"אני" שקשורה לקיום היא בעצם חווית חיסרון, שהיא חיונית להכרה עצמית. אם אדם לא חווה חיסרון, הוא לא יכול לדעת שהוא קיים. אליעד מסביר את זה בעזרת דימוי של ישות אחת בלבד, שלא מודעת לעצמה, שהיא לא יכולה לדעת שהיא קיימת כי היא לא חווה שום חסרון.
מהו הקיום הראשון ואיך הוא קשור לחיסרון?
הקיום הראשון, לפי אליעד, הוא מצב שבו ישות קיימת אך לא מודעת לקיומה, ולכן היא לא חווה את תחושת הקיום. ברגע שהישות מבינה שהיא קיימת, היא נכנסת למצב של חיסרון, שכן המודעות לקיום תמיד תלויה בהכרה בחיסרון. הוא משתמש בדימוי של "מהות אחת" כדי להמחיש את הרעיון - אם יש רק מהות אחת, היא לא יכולה להבין את קיומה, כי אין משהו חיצוני שיוכל להשוות אותה אליו ולומר שהיא "אני".
מהו האני ומהו החיסרון בתפיסה רוחנית?
במהלך ההרצאה, אליעד מדבר על המהות של תחושת ה"אני", שהיא עצם תחושת הקיום, שמבוססת על תחושת חיסרון פנימי. הוא מציין שכל מחשבה, חוויה או רגשות - חיוביים או שליליים - הם תוצאה של החיסרון הזה. אליעד מסביר שללא תחושת החיסרון, לא נוכל לחוות את עצמנו או את כל החוויות והרגשות שמבוססים על תחושת הקיום.
מהו המפתח לאושר על פי אליעד?
אליעד מציע שהמפתח לאושר טמון בהבנה עמוקה של הקיום והחיסרון שבו. הוא מציין כי אם אדם יכול להבין שהקיום עצמו הוא חיסרון, הוא יוכל להפסיק להיאבק במחשבות ובסבל שמקורם בתודעה שלו, ולפני כל דבר, להבין שהקיום הוא חיסרון במהותו. בכך, הוא לא ירגיש יותר צורך להימנע מהמחשבות או מהתחושות שגורמות לו לסבל, אלא יוכל לקבל את קיומו כחלק מהמציאות.
איך ניתן להתגבר על האשליה של המורים הרוחניים?
אליעד מסביר כי כל מורה רוחני שמלמד להפסיק להאמין במחשבות ובתחושות מבלי להבין את מהות הקיום עצמו, לא מצליח להוביל את תלמידיו להבנה האמיתית. מורים שמפרידים את האדם מהמחשבות שלו, אך לא מסבירים לו שהקיום עצמו הוא החיסרון, לא מצליחים לפתור את הבעיה העמוקה.
- רוחניות ומודעות עצמית
- הבנת החיסרון הפנימי
- אושר והתעוררות רוחנית
- מהות הקיום והאני
מהו החיסרון בקיום העצמי ואיך הוא משפיע על האושר?
ההרצאה עוסקת בתפיסה של קיום עצמי ואי - ההבנה שמובילה לחיפוש אחר אושר רוחני. אליעד מציין כי הרבה אנשים נפלים למלכודות של מורים רוחניים שמסבירים להם כיצד להתבונן במחשבותיהם, מבלי להבין את המהות האמיתית של הקיום. הוא מציע, לאור דוגמת העיוור שצופה בשולחן, שהחיסרון לא נמצא במחשבות, אלא בקיום עצמו.
מהי התרמית שמורים רוחניים מציעים?
ההסבר המרכזי של אליעד הוא שמה שמורים רוחניים מנסים לשדר לאנשים הוא שאין באמת חיסרון בתוכם או בסובייקט עצמו. במקום לקחת אחריות על תחושת החיסרון, הם טוענים שהחיסרון נמצא במחשבות או חיצונית לאדם. אליעד מציין שאין להסיר אחריות, משום שהקיום עצמו הוא החיסרון - לא החיסרון הפיזי או המנטלי אלא חיסרון הקיום.
האם יש משמעות לקיום בלי חיסרון?
ההרצאה מעמיקה בהבנת הקיום, וטוענת כי החיסרון הוא חיוני לקיום ולמודעות עצמית. אליעד טוען כי אם לא היה חיסרון, לא היינו יכולים לדעת שאנו קיימים, מכיוון שהמודעות לקיום קשורה ישירות לחוויית החיסרון. הוא מסביר שהחיסרון הוא למעשה מה שמאפשר לנו להבין ולהרגיש את קיומנו.
מהו הקיום הראשון ואיך הוא קשור לחיסרון?
לפי אליעד, אם יש מהות אחת שקיימת, היא אינה מודעת לעצמה כי היא לא יודעת שהיא קיימת. החיסרון טמון בהבנה הזאת, משום שמהות כזאת לא יכולה להרגיש שהיא קיימת אם היא לא מודעת לחסרונה. כלומר, תחושת הקיום עצמה היא תוצאה של חיסרון - לא רק המהות, אלא כל ישות מודעת לקיומה מייצגת חיסרון במציאות.
מהו האני ומהו החיסרון בתפיסה רוחנית?
במהלך ההרצאה, אליעד מדבר על תחושת ה"אני" והקיום האישי ככזה שמבוסס על תחושת חיסרון פנימי. הוא מציין כי כל מחשבה, חוויה, או רגשות - בין אם הם חיוביים או שליליים - הם בעצם תוצאה של חיסרון שנוצר בתוך הקיום. לא ניתן להימנע מהחיסרון הזה, ובמהות האמיתית אין חיסרון אם אין חוויית קיום.
מהו המפתח לאושר על פי אליעד?
על מנת להגיע לאושר, אליעד מציע לקחת אחריות מלאה על הקיום האישי שלך. זה לא תלוי במחשבות חיצוניות או בתפיסות מורים רוחניים, אלא בהבנה העמוקה שתחושת ה"אני" היא למעשה החיסרון שבסיסה. אם תוכל להבין זאת, תוכל להפסיק להיאבק בתודעה ולסבל ולהבין שהקיום שלך הוא חיסרון שמייצג את היכולת שלך לדעת שאתה קיים.
איך ניתן להתגבר על האשליה של המורים הרוחניים?
לפי אליעד, כל מורה רוחני שמסביר לאדם להפסיק להאמין במחשבותיו מבלי להבין את מהות הקיום עצמו לא מצליח להעביר את האמת הפנימית. אם אתה לא מודע לכך שהקיום עצמו הוא החיסרון, כל שיטה תישאר רק בעיניי עיוור שמנסה להימנע ממהות המציאות.
ההרצאה עוסקת בתפיסה של קיום עצמי ואי - ההבנה שמובילה לחיפוש אחר אושר רוחני. אליעד מציין כי הרבה אנשים נפלים למלכודות של מורים רוחניים שמסבירים להם כיצד להתבונן במחשבותיהם, מבלי להבין את המהות האמיתית של הקיום. הוא מציע, לאור דוגמת העיוור שצופה בשולחן, שהחיסרון לא נמצא במחשבות, אלא בקיום עצמו.
מהי התרמית שמורים רוחניים מציעים?
ההסבר המרכזי של אליעד הוא שמה שמורים רוחניים מנסים לשדר לאנשים הוא שאין באמת חיסרון בתוכם או בסובייקט עצמו. במקום לקחת אחריות על תחושת החיסרון, הם טוענים שהחיסרון נמצא במחשבות או חיצונית לאדם. אליעד מציין שאין להסיר אחריות, משום שהקיום עצמו הוא החיסרון - לא החיסרון הפיזי או המנטלי אלא חיסרון הקיום.
האם יש משמעות לקיום בלי חיסרון?
ההרצאה מעמיקה בהבנת הקיום, וטוענת כי החיסרון הוא חיוני לקיום ולמודעות עצמית. אליעד טוען כי אם לא היה חיסרון, לא היינו יכולים לדעת שאנו קיימים, מכיוון שהמודעות לקיום קשורה ישירות לחוויית החיסרון. הוא מסביר שהחיסרון הוא למעשה מה שמאפשר לנו להבין ולהרגיש את קיומנו.
מהו הקיום הראשון ואיך הוא קשור לחיסרון?
לפי אליעד, אם יש מהות אחת שקיימת, היא אינה מודעת לעצמה כי היא לא יודעת שהיא קיימת. החיסרון טמון בהבנה הזאת, משום שמהות כזאת לא יכולה להרגיש שהיא קיימת אם היא לא מודעת לחסרונה. כלומר, תחושת הקיום עצמה היא תוצאה של חיסרון - לא רק המהות, אלא כל ישות מודעת לקיומה מייצגת חיסרון במציאות.
מהו האני ומהו החיסרון בתפיסה רוחנית?
במהלך ההרצאה, אליעד מדבר על תחושת ה"אני" והקיום האישי ככזה שמבוסס על תחושת חיסרון פנימי. הוא מציין כי כל מחשבה, חוויה, או רגשות - בין אם הם חיוביים או שליליים - הם בעצם תוצאה של חיסרון שנוצר בתוך הקיום. לא ניתן להימנע מהחיסרון הזה, ובמהות האמיתית אין חיסרון אם אין חוויית קיום.
מהו המפתח לאושר על פי אליעד?
על מנת להגיע לאושר, אליעד מציע לקחת אחריות מלאה על הקיום האישי שלך. זה לא תלוי במחשבות חיצוניות או בתפיסות מורים רוחניים, אלא בהבנה העמוקה שתחושת ה"אני" היא למעשה החיסרון שבסיסה. אם תוכל להבין זאת, תוכל להפסיק להיאבק בתודעה ולסבל ולהבין שהקיום שלך הוא חיסרון שמייצג את היכולת שלך לדעת שאתה קיים.
איך ניתן להתגבר על האשליה של המורים הרוחניים?
לפי אליעד, כל מורה רוחני שמסביר לאדם להפסיק להאמין במחשבותיו מבלי להבין את מהות הקיום עצמו לא מצליח להעביר את האמת הפנימית. אם אתה לא מודע לכך שהקיום עצמו הוא החיסרון, כל שיטה תישאר רק בעיניי עיוור שמנסה להימנע ממהות המציאות.
- תודעה ורוחניות
- מהות הקיום והאני
- הבנת החיסרון הפנימי
- אושר והתעוררות רוחנית
אליעד: אחד המיתוסים שמסתובבים בשכונה, שיש זייפנים שעובדים על אנשים עיוורים. והמסר שאני רוצה להעביר, שאדם עיוור צריך להזהר שלא יעקצו אותו.
ולמה הם מצליחים לעקוץ? בגלל שהעיוור לא רואה את התמונה המלאה. אבל אולי עם תהיה לך ראייה קלושה אולי תקלוט משהו מהעניין.
יש הרבה שיטות עוקץ, והשיטה הכי פופולארית היא שיטת הצופה. ומה היא אומרת? תצפה, תתבונן, תשתחרר וכו'.
השיטה אומרת שבכל אדם יש חיסרון, ולכן מה שהאדם צריך לעשות זה להיות זומבי, לצפות על המחשבה מבחוץ, לא להאמין למחשבה, זה רק בורות, רק אשליה וכו'.
שאלה: וזה נכון, אמיתי, זה רק מחשבה.
אליעד: וזה שאתה אומר את זה, זה לא מחשבה?
האדם נמצא במלכודת, יש מישהו שתפס אותך והוא מתעלל בך, וזה לא המחשבות שלך, ולא ההזדהות שלך עם המחשבות שלך, וזה לא החיסרון שאתה רואה במציאות וזה לא הרצון שלך לשנות את המציאות.
הבעיה המרכזית שלך היא הקיום שלך.
ואני עכשיו חושף לך את התרמית. אומרים לך על תזדהה, החיסרון הוא לא אצלך הוא שם.
אבל אני רוצה להסביר שהחיסרון לא נמצא בתוכך, זה לא שיש לך תחושה לשנות את המציאות, זה לא שבתוכך יש חיסרון, או שמולך יש חיסרון, לא, לא, לא.
להגיד החיסרון מולי זוהי הסרת אחריות. להגיד בתוכי יש חיסרון זוהי גם הסרת אחריות.
לקחת אחריות זה להגיד - אני החיסרון בכבודו ובעצמו.
שאלה: אני לא מסכים עם זה.
אליעד: ברור, האם בעיה תסכים שהיא בעיה? אתה אומר בא ניקח צעד אחורה, ונראה שהבעייה שם ואני פה. אבל אתה הבעייה אז לא יעזור שתלך צעד אחורה.
האדם הוא מקור הבעיה, והשאלה היא, מי אומר שמה שאני אומר נכון? זוהי חבורת עיוורים שאחד הולך אחרי השני. כל עיוור הולך אחרי המורה שלו, והמורה הלך אחרי המורה שלו, וזה רצף, והוא אומר לך מה אתה מטיל ספק במסורת, אנחנו כבר אלפי שנים עושים את זה.
הכל נובע כאן מחוסר הבנה בסיסי של המנגנון. יש כאלה שאומרים שאני מדבר משכל, והם מדברים מחוויה, אז אני אומר לך שגם מחוויה וגם משכל שהם נוכלים. ואני אומר זאת מחוויה, כי הם חושבים שאני בשכל מסביר להם שהם טועים, אבל אני בחוויה יודע שהם טועים, אבל אין לי אפשרות להגיד לו שאני חוויתי את מה שהוא אומר, ואני יודע שהוא משקר אותי, כי אז אין לזה משמעות. ולכן אני מסביר לו בשכל שהוא טועה.
הוא אומר, שאם אני יעשה כך וכך, אני יהיה מאושר. אני עשיתי זאת ולא השגתי אושר אלא המשכתי לסבול. ואז אני מסביר לו למה זה לא עובד, ואז הוא אומר לי שאני לא מדבר מחוויה אלא מהשכל.
אני אסביר לך את מהות העניין. מה שאני אומר עכשיו לא בדיוק מדוייק, אך החוויה הבסיסית שלך ביותר היא שאתה קיים. האני קיים זוהי חוויה מאוד עמוקה.
כול הקונץ של מורים אחרים זה לגלגל את האחריות על מישהו אחר, - כמו להגיד, זה לא אני זה אתה, זה השכל שמתעתע אותך, אתה רק אהבה, אתה אלוהים הבעיה לא שלך, אתה רק בבורות, אבל אתה לא הבורות.
אך זה לא כך, אתה עצמך הבורות בכבודה ובעצמה.
דרך אגב אני לא נגד בורות, אך אסביר לך את הרעיון, בלי להרגיש שאתה קיים, אתה לא יכול להרגיש שום הרגשה נוספת. בלי שתדע שאתה קיים, אתה לא יכול לדעת שום דבר, נכון?
המשפט נכון מצד ההגדרה שלו, אם אני לא יודע שאני קיים, אז אני לא יכול לדעת שיש שולחן, כי אין מי שיודע.
כדי להרגיש / לחוות שאתה קיים, אתה צריך להיות בחווית חיסרון.
זאת אומרת שהקיום עצמו הוא חווית החיסרון.
אתה רוצה לדעת מי אתה? יש מציאות, מהות אחת, אם יש רק מהות, האם אפשר לדעת / להרגיש שאתה קיים?
שאלה: נראה שיש מהות שמודעת לעצמה.
אליעד: אני אסביר לך, אבל לפי התפיסה שלך, זה רק הקדמות שאחר כך יש סיפור אחר לגמרי.
יש מהות אחת והיא קיימת באופן בלעדי, כשהיא מסתכלת במראה, את מי היא רואה? את עצמה. אבל למזלה הגרוע רק היא קיימת, ואם רק היא קיימת, היא לא יכולה להגיד אני קיימת. מה זה אני, יש לא אני? אין משמעות לאני, אם אין אני.
לכן המהות קיימת, בלי לדעת שהיא קיימת. היא קיימת והיא לא יודעת שהיא קיימת.
אם יש משמעות לאני, אז יש משמעות ללא אני, אז זה לא אחד. אבל אני מהות, וזה לא יכול להיות שתיים.
בתוך המהות הזאת, בדרך כל שהיא, ואפשר לדעת איך, יש במהות חסרונות. ואחד החסרונות הוא אתה. ואחת הסיבות שרע במציאות זה אתה. גם השולחן, גם אני וגם אתה.
כול ישות שקיימת ומודעת לקיומה היא חיסרון של המציאות.
במקום שהכל יהיה אחדות, שלמות והרמוניה אז יש בעצם חסרונות.
איזה חיסרון יכול להיות למשהו אין סופי? ברגע שישות מודעת לעצמה זה חיסרון.
המודעות לעצמך היא בעצם תלויה בקיומו של חיסרון. שזה אומר שאם לא היה חיסרון, לא היית יכול לדעת שאתה קיים.
מהו חיסרון? אני שחסר משהו. בלי שמשהו יהיה חסר משהו, (חסר הכוונה שונה מ).. בלי שמשהו יהיה שונה ממשהו אחר, לא יכול להיות משהו שנפרד ממשהו אחר, אז לא יכול להיות שמישהו ידע שהוא לא משהו אחר.
שזה אומר, שכדי שאתה תדע שאתה קיים, חייב שיהיה חיסרון, חייב שיהיה משהו שונה ממשהו.
מה זה משהו שונה ממשהו? זה חיסרון, כי אם הוא שונה ממנו, אז הוא חסר אותו ולכן לא שלם.
זאת אומרת שהקיום שלך תלוי בקיומו של חיסרון. זה לא שבתוכך יש חיסרון, או מולך יש חיסרון, כשאתה אומר אני, אתה יודע מה קרה לפני כן? אם לא היה חיסרון לא היית יודע שאתה קיים.
יש שני מצבים אפשריים בלבד. או יש או אין, או שאתה יודע שאתה קיים או שאתה לא יודע שאתה קיים. מבחינתי אפילו טיפה יודע, זה כבר קיים.
נגדיר אחרת, או שאתה אין סוף אחוז לא יודע שאתה קיים, ואז אתה קיום טהור של ידיעה, אין טוב ורע, אין אהבה ושנאה, ואפילו אין אני ולא אני, אין כלום, אתה כלום.
או שאתה יודע שאתה קיים, ואז אתה אוהב ושונא וכו'.
הראשון בשרשרת שיודע משהו, קיומו עצמו כבר תלוי בקיומו של חיסרון. אתה עצמך זה החיסרון.
אל תיקח בלעדיות על החיסרון, כי יש אין סוף כמוך.
אתה עצמך, בכבודך ובעצמך מייצג חיסרון.
זה כמו שיש מציאות אין סופית, ופתאום יוצאת ישות שאומרת, אני לא חלק מזה, אני משהו אחר, ואם אני משהו אחר, אז אני שונה ממה שלא אני, ואז אני גם שונה מהמציאות שמכילה אותי, ואז אני קיים.
החיסרון בכבודו ובעצמו הוא זה שאומר אני. אם לא היית חסר, לא היית רואה חיסרון במקום אחר.
כול החסרונות האפשריים, זה בגלל שההוויה שלך היא חיסרון. הקיום שלך הוא חיסרון.
אני לא מדבר על הקיום הראשון, אמנם אין בו חיסרון, אך אין בו ידיעת קיום.
שאלה: אתה יכול להבין שאתה הקיום הראשון.
אליעד: נכון, אבל כאשר אתה מבין את זה אתה בתוך חיסרון. אתה אומר, אני פעם הייתי מלך ועכשיו אני בכלא, האם זה עוזר לך? אתה עדיין בכלא.
המלך החליט להתחפש לעבד, ואמר למישהו תשים לב שהתחפשתי, אבל אותו מישהו אבד, ועכשיו הוא בתחפושת של עבד, ואז לא נותנים לו להכנס בשער ולהיות מלך. הוא יודע שהוא המלך, אבל האם זה עוזר לו? הוא רוצה לאכול, אבל הם מרביצים לו.
זה שאתה יודע שאתה היית פעם אלוהים, זה לא פותר לך את הבעיה. זה כמו שאתה חולם שכלב בא לנשוך אותך, זה שאתה יודע שאתה בחלום זה לא עוזר אם אתה מודע לכלב. כי אם אתה מודע לכלב אז אתה עדיין בחלום.
אתה אומר שאתה יכול לדעת שאתה הראשון, אבל מה זה עוזר לך? אתה עדיין בחיסרון.
יש רק שתי אפשרויות, או שאתה הופך לאין חיסרון או שאתה בחיסרון, אין עוד אפשרות.
אם אתה יודע משהו - אתה ביש חיסרון, ואם אתה לא יודע - אתה באין חיסרון.
בלי לדעת שיש חיסרון, אתה לא יכול לדעת שיש פה שולחן. ויותר מזה, בלי חיסרון אתה לא יכול לדעת שאתה קיים.
זאת אומרת שקיומך תלוי בקיומו של חיסרון.
כשאתה אומר אני, מי אמר אני? החיסרון של המציאות. למציאות יש אין סוף חסרונות ואחד מהם זה אתה.
שאלה: במקביל אתה יכול לדעת מי אתה.
אליעד: אתה לא מבין שלדעת זה כבר חיסרון.
לא משנה איזה מדיטציה תעשה וכמה תתעמק, אם בסוף אתה מרגיש שאתה קיים, - יש חיסרון.
כשאדם אומר שחסר לו משהו, או שאומר שחם לו אז זה אומר שחסר לו קור, כשמשהו מפריע לו, זה נובע בגלל שהאדם עצמו הוא חיסרון.
כשאתה אומר אני, פירוש, שיש משהו שהוא לא אני.
אני היחיד שנותן לך להיות הראשון, לא לדמיין שאתה הראשון, לא לזכור שאתה הראשון, אפילו לא לדעת שאתה הראשון.
אם אתה יודע שאתה הראשון, אז אתה לא הראשון.
יש אני יודע שאני חתול, ויש אני חתול, זה שניים שונים.
שאלה: בספר אתה מדבר על קיום שהוא ממשי.
אליעד: אבל הוא כל כך ממשי, ששם אין הבדל בין ממשי ללא ממשי. גם אם הוא ממשי אז הוא לא ממשי, ואם הוא לא ממשי אז הוא ממשי.
שאלה: זה לפני השכל, זה לפני המחשבות.
אליעד: זה לא לפני המחשבות, זה אחרי המחשבות.
המסר שלי פשוט, לא משנה איך תסובב את הגלגל, תאהב, תשנא, תהיה ילד, תהיה מבוגר, מואר, חשוך, בודהה, אלוהים, יש, אין, לא משנה מה תבחר, אתה עדיין בחיסרון, אם אתה פה יש בעיה.
אם אתה פה לא הכוונה לגוף, אלא אם הדבר הבסיסי ביותר שחווה את קיומו, חווה את קיומו, אז כבר יש כאן סוג של חיסרון.
שאלה: למה זה לא יכול להיות קיים במקביל?
אליעד: כי אתה עדיין לא הבנת מה אמרתי.
ליצן שאל ליצן, יש לי תחושה שאני כל הזמן רוצה לשנות את המציאות, מה לעשות עם התחושה הזאת? אז הליצן אמר לו, זו היא רק מחשבה שאתה רוצה לשנות את המציאות, מה אתה לא רואה? אז הליצן אמר לו, נכון נכון זאת רק מחשבה.
וזה כמו יעוץ של עיוור שנותן יעוץ לעיוור אחר, מה שניהם לא הבינו? שזה לא שאני רוצה לשנות את המציאות, אלא אני בכבודי ובעצמי הוא הרצון לשנות את המציאות.
הרצון, השינוי זה אני. כשאתה אומר אני, פירושו רצון, פירושו שינוי, פירושו חיסרון.
אם אתה אומר, אני רוצה לשנות את המציאות, אז אל תרצה לשנות את המציאות, קח צעד אחורה ותתבונן בזה, זה לא אתה. זה כמו אחד שאמר, זה לא אני, אני רק מתבונן בו, ואז אתה יורה ומתברר שירית בעצמך.
שאלה: יש אחד שיודע מה קורה, אך לא יודע את עצמו.
אליעד: בא נבדוק אם זה נכון. אתה למעשה אומר שאולי יש דרך לדעת שזה קיים, בלי לדעת שאתה קיים.
פשוט, אותה ישות איקס, האם היא יודעת שהיא קיימת? האם היא יודעת שיש שולחן בלי לדעת שהיא קיימת? דמיין שולחן, מה שולחן עבורך?
שאלה: עצם עם ארבע רגליים.
אליעד: איך אתה יודע שזה עצם עם ארבע רגליים ולא עם שלוש רגליים? אתה אומר, אני ראיתי אותו עם ארבע רגליים. בסוף החוויה מתחילה באני.
האם אתה יכול לדעת מהי שמש בלי להיות קיים? כל מה שאתה יודע על השמש זה לפי החוויות שקרו לך. אין אפשרות לדעת משהו בלי אני.
האם אתה חושב שמישהו יכול לדעת משהו מבלי לדעת שהוא קיים? שזה אומר, לדעת משהו מבלי לחוות חיסרון.
שאלה: אני חושב שזה מה שקורה לי.
אליעד: אם תפסיק לדעת, מה יקרה? אם אני מוחק לך את כל מה שאתה יודע, מה נשאר?
שאלה: קיום שלא יודע את עצמו.
אליעד: אני עוד לא הבנתי איך אפשר לדעת משהו בלי לדעת שאתה קיים?
מה זה לדעת שיש פה חלון?
שאלה: שהשכל מדביק תווית. אבל אני גם מודע לשכל ולכל התוויות.
אליעד: האם יכול להיות שהשולחן מודע אלינו? (לא יודע)
אבל האם אתה בחוויה שלך, אתה חושב שהשולחן מודע כמו שאתה מודע? או שאתה מודע לחסרונות בשונה ממה שהשולחן מודע לחסרונות? האם יש הבדל בחוויה שלך לבין החוויה של השולחן?
ניקח לדוגמא מורה רוחני, האם המורה הרוחני מודע לזה שהוא קיים? האם המורה הרוחני יודע שאני קיים?
אני מנסה לחתור לשאלה אחרת, האם אתה רואה פה שולחן? (כן) אתה רואה את המורה הרוחני? (כן) אתה רואה פה את הפיל? (לא)
השאלה, האם המורה הרוחני בעיניך, רואה אותי כמו שהשולחן רואה אותי וכמו שהפיל רואה אותי? או שהפיל רואה אותי פחות מהשולחן, והשולחן רואה אותי פחות מהמורה הרוחני? כי אני מדבר איתך על חוויה שבה אתה רואה אותי כמו שהפיל רואה אותי. המורה הרוחני אמור לראות אותי כמו שהפיל רואה אותי.
המורה הרוחני רואה אותי יותר מהפיל.. אתה אומר שהפיל לא רואה אותך, כי הוא לא פה, אבל הפיל לא צריך להיות פה כדי לראות אותי.
לפי מה שאתה אומר, שאם אתה יכול לדעת משהו בלי לדעת שאתה קיים, מבחינתך יכול להיות שגם השולחן יודע שאני קיים, ואולי גם הפיל יודע שאני קיים, בלי שהוא בכלל קיים.
אתה טוען שהמציאות לא יודעת שהיא קיימת, אך יודעת שאני קיים.
שאלה: כי אין לה שכל.
אליעד: האם למציאות שבראה אותי אין שכל ולי יש שכל?
והאם המורה הרוחני יודע שאני קיים, באותה חווית מציאות כמו שהמציאות יודעת שאני קיים?
האם המורה הרוחני חווה את קיומו כמו שהפיל כאן חווה את קיומו?
שאלה: אני חושב שהמורה הרוחני לא חווה כלום.
אליעד: מה זה לא חווה כלום, האם הוא מדבר איתי?
אתה טוען שהמורה הרוחני לא יודע שהוא קיים, אך יודע שאני קיים, האם זה מה שאתה טוען?
שאלה: המורה הרוחני לא יודע כלום.
אליעד: אם המורה הרוחני לא יודע כלום, אז גם אתה לא יודע כלום, ומדוע אני מדבר איתך?
שאלה: כן, יש כאן משהו לא ברור לי.
אליעד: אם מישהו עוקץ אותך עכשיו, האם בחוויה שלך, הוא עוקץ את המציאות ולא אותך?
שאלה: אני לא חווה זאת.
אליעד: אז זה אומר שאתה לא מאמין לעצמך.
שאלה: אתה אומר שיש רק חיסרון, אז אם יש רק חיסרון, אז אין חיסרון.
אליעד: האם אני אמרתי שיש רק חיסרון? כל חיסרון הוא גם יתרון יחסי.
שאלה: האם החיסרון הוא אחרי האני?
אליעד: לא, אם החיסרון הוא אחרי האני, אז מורה רוחני יגיד לך, לך צעד אחד אחורה ואין לך יותר חיסרון. אך אני אומר אתה לא יכול לקחת צעד אחד אחורה, כי אתה הולך אחורה עם החיסרון עצמו.
שאלה: תאורטית, יש משהו חסר צורה שמתבונן בצורות.
אליעד: אתה לא יכול חוות זאת, כי אתה אומר משהו לא הגיוני.
שאלה: אתה מודע לשכל שיודע את השולחן.
אליעד: האם אתה יודע שאתה קיים?
שאלה: עצם זה שאני יודע, זה כבר לא אני.
אליעד: אתה למעשה אומר שאתה יודע משהו אחר, ולא את עצמי. אתה למעשה עושה טריק ואומר שכול מה שאני חושב זה לא אני.
ברמה העקרונית אתה יכול להסתכל על עצמך וזה עדיין אתה.
אתה צודק, שאם אני מסתכל החוצה אז אני לא מסתכל על המקורי, כי אני מסתכל החוצה.
אבל כאשר אני מסתכל על השולחן, יש לי הרבה רבדים של מחשבה, והרי השולחן זה מחשבה וזה לא אני, ולכן כל מחשבה זה לא אני.
זה נכון ולא נכון. ברמה החיצונית של המציאות, למשל שולחן, לא אכפת לי ששורפים אותו, תתחיל להתיחס לעצמך כמו שאתה מתייחס לשולחן ואז לא יהיה לך אכפת מה קורה איתך. אבל זה לא אמת, למה? כשאתה חושב על שולחן, ברמת מציאות מסויימת אתה לא חווה הזדהות ריגשית, ובאמת לא אכפת לך ששורפים את השולחן, אבל אם תכנס לתוך המחשבה של השולחן, אתה תראה שכשאתה אומר אני וכאשר אתה רואה שולחן, אתה מתכוון לאותו הדבר.
אף פעם לא קרה שחשבת על משהו שלא חווית אותו ברמה כל שהיא של הזדהות.
יש בסוף משהו, שגם כאשר אתה אומר זה לא אני, אתה עדיין מדבר על עצמך.
ואני מנסה להעביר לך מסר, שבחיצוני זה נראה שכאשר אתה חושב על שולחן אתה לא חושב על עצמך, אתה אומר, זה שולחן זה לא אני. אז אתה אומר, בא ניקח את כל מה שאני יודע על עצמי, נסתכל על זה מבחוץ, ועצם זה שאני חושב על זה, זה לא אני, אם אני חושב על זה, זה לא אני.
אבל שתדע לך, שלא משנה על מה אתה חושב, יש משהו שאתה חושב על עצמך, כי מאחורי השולחן, תמיד יש משהו שקשור אליך, זה כמו, אני חושב שיש משהו שהוא לא אני. זה אני כרגע חווה שזה לא אני. אני כרגע רואה אותו, זה תמיד מתחיל באני.
מי אמר לך שהוא קיים בכלל? אני, הוא קיים בגלל שאתה יודע שאתה קיים.
שוב, הנה שולחן, האם אתה יכול לדעת שיש שולחן, בלי לדעת שאתה קיים? מה מקור הכוח שאתה יודע שיש פה שולחן? כי אני יודע שיש פה שולחן, אני רואה פה שולחן. הכל מתחיל מהאני.
שאלה: כן, אבל זה בשכל שלי. זה משהו שקורה במוח שלי, וגם למוח שלי אני מודע.
אליעד: מי אמר לך שיש לך מוח?
שאלה: אני לא יודע שיש לי מוח.
אליעד: גם אם אני אמחק את כל מה שאתה יודע, עדיין ישאר דבר אחד, תחושת קיום. אם נמחק את כל החושים, התחושות, הכל הכל, מה ישאר? חווית קיום בסיסית. ותחושה בסיסית של קיום, פירושה חווית חיסרון.
שאלה: אם אתה לא חושב על זה בשכל זה לא חיסרון.
אליעד: אתה לא חושב אבל מרגיש את הכאב.
שאלה: כי בלי מחשבות אין התנגדות.
אליעד: לא נכון, כי אם אתה קיים אתה חווה את זה גם בלי שתחשוב על זה. ודבר שני אתה לא יכול שלא לחשוב על זה, אין אפשרות לא לחשוב על זה. הבעיה מתחילה כאשר אתה חושב. בכל דבר יש חווית חיסרון.
יש בו ידיעת חיסרון, מחשבת חיסרון.
שאלה: אבל אם אין משהו שיתייג את זה כחיסרון, אז כבר אין חיסרון.
אליעד: אנחנו עכשיו קוראים לזה חיסרון, אבל למה שאנו קוראים חיסרון, אם תבדוק תראה שבבסיס הראשוני יש הפרדה בין דבר להיפוכו, שזה אומר שיש יתרון וחיסרון.
שאלה: זה לא נראה לי שיש חיסרון ללא מחשבה.
אליעד: אני טוען שאי אפשר להיות ללא מחשבה.
יש אין סוף, שאתה לא יודע שאתה קיים, וזה הכל בדימויים שלנו כי מעבר לזה יש ביזנס שלם. ובאין סוף יש שקט מוחלט, שאתה לא יודע כלום, וגם זה לא נכון, אבל נניח. ומהאין סוף, בבת אחת, נוצרו זמן, מקום, חיסרון, תחושה, רצון, רגש, ידיעה - וכבר אנחנו בבעיה.
עכשיו, שימו לב, זה לא אני, - פירושו, יש משהו שאני חסר, ויש משהו שאני יותר, כי החוויה הראשונה היא חווית יתרון, הגאווה שלך שאני יותר ממישהו אחר, זה בעצם החיסרון שלך, שיש משהו שאתה לא. אתה אומר, אני יותר ממנו, אבל בעצם אתה אומר, אני לא מה שהוא.
החוויה הראשונה שאני יותר ממשהו זה אומר שאני גם פחות ממשהו, שזה בעצם להגיד אני שונה ממשהו. אם אני שונה, אז יש משהו שאני כן ויש משהו שאני לא. אני לא הוא אבל אני כן אני. יש לי יתרון ויש לי חיסרון.
אני רוצה להגיד לך משהו, כל מה שאתה רוצה אתה יכול לקבל, אבל יש תנאי אחד, והוא שאתה תכיר באמת.
שאלה: אבל איזה כלי יש לי לדעת את האמת?
אליעד: אתה מפחד להתחייב, שאולי תקפוץ לאש, ואתה קופץ לאש הלא נכונה?
פשוט מאוד, האם כאשר מרביצים לך, זה כואב לך? לפי ההחלטה שהחלטת שזה כואב, לפי ההחלטה שלך את הטוב והרע, כך תחליט אם זה אמת או שקר.
בכל אופן לאמת שלי יש תנאי קבלה מאוד קשוחים, לא אכפת לה מה אתה חושב, מבחינתה אתה אפס, ואפילו זה יותר מדי.
בעיקרון, האמת שלי לא דמוקרטית, היא דיקטטורית, יש אחת כמוה, כל מי שמתקרב אליה היא מעלימה אותו, אתה נכנס ולא יוצא.
לאמת האוביקטיבית לא מעניין מה אתה חושב, אפילו שכול העולם יגיד אחרת, אבל זאת האמת.
אתה צריך ללכת ולחפש, היכן יש אמת, דבר איתה, חפש אותה. האמת הזאת מוחלטת ולא אוהבת זגזגנים.
אתה צריך להגיע למצב שהערך היחיד החשוב לך בחיים הוא, מה האמת? לא משנה אם זה טוב לך או לא טוב, לאמת אין בעיה, אתה יכול לקלל אותה, לירוק עליה, להגיד שהיא לא צודקת, אתה יכול להגיד אבל זה לא עוזר.
זה לא תעשה ותשמע, זה תעשה אפילו שלא תשמע, אין מה לעשות, תעשה - תעשה, לא תעשה - אבוד.
אמת אובייקטיבית, זה דיקטוטוריה. מה זה סובייקטיבי? שזה מתייחס אליך, מה זה אמת אוביקטיבית? שלא אכפת לה מה אתה חושב.
זה כאילו אתה צריך לחפש משהו שלא יהיה תלוי במה שאתה יודע.
וכל מה שספרתי עכשיו, דברתי על האמת השיקרית, על האחדות השיקרית, כי האחדות השיקרית מתעלמת ממה שאתה חושב. אבל האחדות האמיתית, מה איתה? היא יותר מתעלמת ממה שאתה חושב.
אני מוכן להתחייב לך שכול מה שתרצה תקבל, אבל יש תנאי אחד, שכול פעם שאתה רואה את האמת אתה בועט לה בראש, כל פעם שרע לך בחיים, זה בגלל שיש שם אמת כל שהיא שצמודה אליך. אתה צריך לקחת את האמת הזאת ולשרוף אותה, לשנוא אותה ולדחוף אותה לאיזה חור. ולא לפגוש אותה יותר, לא מעניין אותך יותר מה האמת. אין לך יותר שום קשר לאמת, אתה בודק רק מה טוב לך.
אם זה טוב לך, אז זאת האמת.
לדוגמא, כואב לך הגב, אתה אומר מה יותר טוב לי שיכאב לי הגב או לא? אם עדיף לך שלא יכאב לך הגב, אז האמת היא שלא כואב לי הגב.
אבל האמת תגיד לך שכואב לך, אז תענה לה, מי את האמת שתגידי לי מה לחשוב? מה אכפת לך מהאמת, דאג לעצמך, תהיה אגואיסט.
אני לא רוצה שיכאב לי הגב, ולכן לא כואב לי הגב. האמת לא מענינת אותך, אתה לא שם עליה, זהו. רק סובייקטיבי, לא אוביקטיבי. אתה תחליט מה קורה איתך, לפי מה שאתה רוצה.
אתה רוצה שמשהו יהיה, אז הוא קיים, אז תגיד, אבל הוא לא באמת קיים? מה אכפת לך מהאמת, שחרר אותה, תניח אותה לחופשי, שהאמת תשאר שם, ואתה תדאג לעצמך.
שאלה: הוא רוצה להרגיש טוב באמת.
אליעד: הוא רוצה גם טוב וגם שזה יהיה באמת.
ולמה הם מצליחים לעקוץ? בגלל שהעיוור לא רואה את התמונה המלאה. אבל אולי עם תהיה לך ראייה קלושה אולי תקלוט משהו מהעניין.
יש הרבה שיטות עוקץ, והשיטה הכי פופולארית היא שיטת הצופה. ומה היא אומרת? תצפה, תתבונן, תשתחרר וכו'.
השיטה אומרת שבכל אדם יש חיסרון, ולכן מה שהאדם צריך לעשות זה להיות זומבי, לצפות על המחשבה מבחוץ, לא להאמין למחשבה, זה רק בורות, רק אשליה וכו'.
שאלה: וזה נכון, אמיתי, זה רק מחשבה.
אליעד: וזה שאתה אומר את זה, זה לא מחשבה?
האדם נמצא במלכודת, יש מישהו שתפס אותך והוא מתעלל בך, וזה לא המחשבות שלך, ולא ההזדהות שלך עם המחשבות שלך, וזה לא החיסרון שאתה רואה במציאות וזה לא הרצון שלך לשנות את המציאות.
הבעיה המרכזית שלך היא הקיום שלך.
ואני עכשיו חושף לך את התרמית. אומרים לך על תזדהה, החיסרון הוא לא אצלך הוא שם.
אבל אני רוצה להסביר שהחיסרון לא נמצא בתוכך, זה לא שיש לך תחושה לשנות את המציאות, זה לא שבתוכך יש חיסרון, או שמולך יש חיסרון, לא, לא, לא.
להגיד החיסרון מולי זוהי הסרת אחריות. להגיד בתוכי יש חיסרון זוהי גם הסרת אחריות.
לקחת אחריות זה להגיד - אני החיסרון בכבודו ובעצמו.
שאלה: אני לא מסכים עם זה.
אליעד: ברור, האם בעיה תסכים שהיא בעיה? אתה אומר בא ניקח צעד אחורה, ונראה שהבעייה שם ואני פה. אבל אתה הבעייה אז לא יעזור שתלך צעד אחורה.
האדם הוא מקור הבעיה, והשאלה היא, מי אומר שמה שאני אומר נכון? זוהי חבורת עיוורים שאחד הולך אחרי השני. כל עיוור הולך אחרי המורה שלו, והמורה הלך אחרי המורה שלו, וזה רצף, והוא אומר לך מה אתה מטיל ספק במסורת, אנחנו כבר אלפי שנים עושים את זה.
הכל נובע כאן מחוסר הבנה בסיסי של המנגנון. יש כאלה שאומרים שאני מדבר משכל, והם מדברים מחוויה, אז אני אומר לך שגם מחוויה וגם משכל שהם נוכלים. ואני אומר זאת מחוויה, כי הם חושבים שאני בשכל מסביר להם שהם טועים, אבל אני בחוויה יודע שהם טועים, אבל אין לי אפשרות להגיד לו שאני חוויתי את מה שהוא אומר, ואני יודע שהוא משקר אותי, כי אז אין לזה משמעות. ולכן אני מסביר לו בשכל שהוא טועה.
הוא אומר, שאם אני יעשה כך וכך, אני יהיה מאושר. אני עשיתי זאת ולא השגתי אושר אלא המשכתי לסבול. ואז אני מסביר לו למה זה לא עובד, ואז הוא אומר לי שאני לא מדבר מחוויה אלא מהשכל.
אני אסביר לך את מהות העניין. מה שאני אומר עכשיו לא בדיוק מדוייק, אך החוויה הבסיסית שלך ביותר היא שאתה קיים. האני קיים זוהי חוויה מאוד עמוקה.
כול הקונץ של מורים אחרים זה לגלגל את האחריות על מישהו אחר, - כמו להגיד, זה לא אני זה אתה, זה השכל שמתעתע אותך, אתה רק אהבה, אתה אלוהים הבעיה לא שלך, אתה רק בבורות, אבל אתה לא הבורות.
אך זה לא כך, אתה עצמך הבורות בכבודה ובעצמה.
דרך אגב אני לא נגד בורות, אך אסביר לך את הרעיון, בלי להרגיש שאתה קיים, אתה לא יכול להרגיש שום הרגשה נוספת. בלי שתדע שאתה קיים, אתה לא יכול לדעת שום דבר, נכון?
המשפט נכון מצד ההגדרה שלו, אם אני לא יודע שאני קיים, אז אני לא יכול לדעת שיש שולחן, כי אין מי שיודע.
כדי להרגיש / לחוות שאתה קיים, אתה צריך להיות בחווית חיסרון.
זאת אומרת שהקיום עצמו הוא חווית החיסרון.
אתה רוצה לדעת מי אתה? יש מציאות, מהות אחת, אם יש רק מהות, האם אפשר לדעת / להרגיש שאתה קיים?
שאלה: נראה שיש מהות שמודעת לעצמה.
אליעד: אני אסביר לך, אבל לפי התפיסה שלך, זה רק הקדמות שאחר כך יש סיפור אחר לגמרי.
יש מהות אחת והיא קיימת באופן בלעדי, כשהיא מסתכלת במראה, את מי היא רואה? את עצמה. אבל למזלה הגרוע רק היא קיימת, ואם רק היא קיימת, היא לא יכולה להגיד אני קיימת. מה זה אני, יש לא אני? אין משמעות לאני, אם אין אני.
לכן המהות קיימת, בלי לדעת שהיא קיימת. היא קיימת והיא לא יודעת שהיא קיימת.
אם יש משמעות לאני, אז יש משמעות ללא אני, אז זה לא אחד. אבל אני מהות, וזה לא יכול להיות שתיים.
בתוך המהות הזאת, בדרך כל שהיא, ואפשר לדעת איך, יש במהות חסרונות. ואחד החסרונות הוא אתה. ואחת הסיבות שרע במציאות זה אתה. גם השולחן, גם אני וגם אתה.
כול ישות שקיימת ומודעת לקיומה היא חיסרון של המציאות.
במקום שהכל יהיה אחדות, שלמות והרמוניה אז יש בעצם חסרונות.
איזה חיסרון יכול להיות למשהו אין סופי? ברגע שישות מודעת לעצמה זה חיסרון.
המודעות לעצמך היא בעצם תלויה בקיומו של חיסרון. שזה אומר שאם לא היה חיסרון, לא היית יכול לדעת שאתה קיים.
מהו חיסרון? אני שחסר משהו. בלי שמשהו יהיה חסר משהו, (חסר הכוונה שונה מ).. בלי שמשהו יהיה שונה ממשהו אחר, לא יכול להיות משהו שנפרד ממשהו אחר, אז לא יכול להיות שמישהו ידע שהוא לא משהו אחר.
שזה אומר, שכדי שאתה תדע שאתה קיים, חייב שיהיה חיסרון, חייב שיהיה משהו שונה ממשהו.
מה זה משהו שונה ממשהו? זה חיסרון, כי אם הוא שונה ממנו, אז הוא חסר אותו ולכן לא שלם.
זאת אומרת שהקיום שלך תלוי בקיומו של חיסרון. זה לא שבתוכך יש חיסרון, או מולך יש חיסרון, כשאתה אומר אני, אתה יודע מה קרה לפני כן? אם לא היה חיסרון לא היית יודע שאתה קיים.
יש שני מצבים אפשריים בלבד. או יש או אין, או שאתה יודע שאתה קיים או שאתה לא יודע שאתה קיים. מבחינתי אפילו טיפה יודע, זה כבר קיים.
נגדיר אחרת, או שאתה אין סוף אחוז לא יודע שאתה קיים, ואז אתה קיום טהור של ידיעה, אין טוב ורע, אין אהבה ושנאה, ואפילו אין אני ולא אני, אין כלום, אתה כלום.
או שאתה יודע שאתה קיים, ואז אתה אוהב ושונא וכו'.
הראשון בשרשרת שיודע משהו, קיומו עצמו כבר תלוי בקיומו של חיסרון. אתה עצמך זה החיסרון.
אל תיקח בלעדיות על החיסרון, כי יש אין סוף כמוך.
אתה עצמך, בכבודך ובעצמך מייצג חיסרון.
זה כמו שיש מציאות אין סופית, ופתאום יוצאת ישות שאומרת, אני לא חלק מזה, אני משהו אחר, ואם אני משהו אחר, אז אני שונה ממה שלא אני, ואז אני גם שונה מהמציאות שמכילה אותי, ואז אני קיים.
החיסרון בכבודו ובעצמו הוא זה שאומר אני. אם לא היית חסר, לא היית רואה חיסרון במקום אחר.
כול החסרונות האפשריים, זה בגלל שההוויה שלך היא חיסרון. הקיום שלך הוא חיסרון.
אני לא מדבר על הקיום הראשון, אמנם אין בו חיסרון, אך אין בו ידיעת קיום.
שאלה: אתה יכול להבין שאתה הקיום הראשון.
אליעד: נכון, אבל כאשר אתה מבין את זה אתה בתוך חיסרון. אתה אומר, אני פעם הייתי מלך ועכשיו אני בכלא, האם זה עוזר לך? אתה עדיין בכלא.
המלך החליט להתחפש לעבד, ואמר למישהו תשים לב שהתחפשתי, אבל אותו מישהו אבד, ועכשיו הוא בתחפושת של עבד, ואז לא נותנים לו להכנס בשער ולהיות מלך. הוא יודע שהוא המלך, אבל האם זה עוזר לו? הוא רוצה לאכול, אבל הם מרביצים לו.
זה שאתה יודע שאתה היית פעם אלוהים, זה לא פותר לך את הבעיה. זה כמו שאתה חולם שכלב בא לנשוך אותך, זה שאתה יודע שאתה בחלום זה לא עוזר אם אתה מודע לכלב. כי אם אתה מודע לכלב אז אתה עדיין בחלום.
אתה אומר שאתה יכול לדעת שאתה הראשון, אבל מה זה עוזר לך? אתה עדיין בחיסרון.
יש רק שתי אפשרויות, או שאתה הופך לאין חיסרון או שאתה בחיסרון, אין עוד אפשרות.
אם אתה יודע משהו - אתה ביש חיסרון, ואם אתה לא יודע - אתה באין חיסרון.
בלי לדעת שיש חיסרון, אתה לא יכול לדעת שיש פה שולחן. ויותר מזה, בלי חיסרון אתה לא יכול לדעת שאתה קיים.
זאת אומרת שקיומך תלוי בקיומו של חיסרון.
כשאתה אומר אני, מי אמר אני? החיסרון של המציאות. למציאות יש אין סוף חסרונות ואחד מהם זה אתה.
שאלה: במקביל אתה יכול לדעת מי אתה.
אליעד: אתה לא מבין שלדעת זה כבר חיסרון.
לא משנה איזה מדיטציה תעשה וכמה תתעמק, אם בסוף אתה מרגיש שאתה קיים, - יש חיסרון.
כשאדם אומר שחסר לו משהו, או שאומר שחם לו אז זה אומר שחסר לו קור, כשמשהו מפריע לו, זה נובע בגלל שהאדם עצמו הוא חיסרון.
כשאתה אומר אני, פירוש, שיש משהו שהוא לא אני.
אני היחיד שנותן לך להיות הראשון, לא לדמיין שאתה הראשון, לא לזכור שאתה הראשון, אפילו לא לדעת שאתה הראשון.
אם אתה יודע שאתה הראשון, אז אתה לא הראשון.
יש אני יודע שאני חתול, ויש אני חתול, זה שניים שונים.
שאלה: בספר אתה מדבר על קיום שהוא ממשי.
אליעד: אבל הוא כל כך ממשי, ששם אין הבדל בין ממשי ללא ממשי. גם אם הוא ממשי אז הוא לא ממשי, ואם הוא לא ממשי אז הוא ממשי.
שאלה: זה לפני השכל, זה לפני המחשבות.
אליעד: זה לא לפני המחשבות, זה אחרי המחשבות.
המסר שלי פשוט, לא משנה איך תסובב את הגלגל, תאהב, תשנא, תהיה ילד, תהיה מבוגר, מואר, חשוך, בודהה, אלוהים, יש, אין, לא משנה מה תבחר, אתה עדיין בחיסרון, אם אתה פה יש בעיה.
אם אתה פה לא הכוונה לגוף, אלא אם הדבר הבסיסי ביותר שחווה את קיומו, חווה את קיומו, אז כבר יש כאן סוג של חיסרון.
שאלה: למה זה לא יכול להיות קיים במקביל?
אליעד: כי אתה עדיין לא הבנת מה אמרתי.
ליצן שאל ליצן, יש לי תחושה שאני כל הזמן רוצה לשנות את המציאות, מה לעשות עם התחושה הזאת? אז הליצן אמר לו, זו היא רק מחשבה שאתה רוצה לשנות את המציאות, מה אתה לא רואה? אז הליצן אמר לו, נכון נכון זאת רק מחשבה.
וזה כמו יעוץ של עיוור שנותן יעוץ לעיוור אחר, מה שניהם לא הבינו? שזה לא שאני רוצה לשנות את המציאות, אלא אני בכבודי ובעצמי הוא הרצון לשנות את המציאות.
הרצון, השינוי זה אני. כשאתה אומר אני, פירושו רצון, פירושו שינוי, פירושו חיסרון.
אם אתה אומר, אני רוצה לשנות את המציאות, אז אל תרצה לשנות את המציאות, קח צעד אחורה ותתבונן בזה, זה לא אתה. זה כמו אחד שאמר, זה לא אני, אני רק מתבונן בו, ואז אתה יורה ומתברר שירית בעצמך.
שאלה: יש אחד שיודע מה קורה, אך לא יודע את עצמו.
אליעד: בא נבדוק אם זה נכון. אתה למעשה אומר שאולי יש דרך לדעת שזה קיים, בלי לדעת שאתה קיים.
פשוט, אותה ישות איקס, האם היא יודעת שהיא קיימת? האם היא יודעת שיש שולחן בלי לדעת שהיא קיימת? דמיין שולחן, מה שולחן עבורך?
שאלה: עצם עם ארבע רגליים.
אליעד: איך אתה יודע שזה עצם עם ארבע רגליים ולא עם שלוש רגליים? אתה אומר, אני ראיתי אותו עם ארבע רגליים. בסוף החוויה מתחילה באני.
האם אתה יכול לדעת מהי שמש בלי להיות קיים? כל מה שאתה יודע על השמש זה לפי החוויות שקרו לך. אין אפשרות לדעת משהו בלי אני.
האם אתה חושב שמישהו יכול לדעת משהו מבלי לדעת שהוא קיים? שזה אומר, לדעת משהו מבלי לחוות חיסרון.
שאלה: אני חושב שזה מה שקורה לי.
אליעד: אם תפסיק לדעת, מה יקרה? אם אני מוחק לך את כל מה שאתה יודע, מה נשאר?
שאלה: קיום שלא יודע את עצמו.
אליעד: אני עוד לא הבנתי איך אפשר לדעת משהו בלי לדעת שאתה קיים?
מה זה לדעת שיש פה חלון?
שאלה: שהשכל מדביק תווית. אבל אני גם מודע לשכל ולכל התוויות.
אליעד: האם יכול להיות שהשולחן מודע אלינו? (לא יודע)
אבל האם אתה בחוויה שלך, אתה חושב שהשולחן מודע כמו שאתה מודע? או שאתה מודע לחסרונות בשונה ממה שהשולחן מודע לחסרונות? האם יש הבדל בחוויה שלך לבין החוויה של השולחן?
ניקח לדוגמא מורה רוחני, האם המורה הרוחני מודע לזה שהוא קיים? האם המורה הרוחני יודע שאני קיים?
אני מנסה לחתור לשאלה אחרת, האם אתה רואה פה שולחן? (כן) אתה רואה את המורה הרוחני? (כן) אתה רואה פה את הפיל? (לא)
השאלה, האם המורה הרוחני בעיניך, רואה אותי כמו שהשולחן רואה אותי וכמו שהפיל רואה אותי? או שהפיל רואה אותי פחות מהשולחן, והשולחן רואה אותי פחות מהמורה הרוחני? כי אני מדבר איתך על חוויה שבה אתה רואה אותי כמו שהפיל רואה אותי. המורה הרוחני אמור לראות אותי כמו שהפיל רואה אותי.
המורה הרוחני רואה אותי יותר מהפיל.. אתה אומר שהפיל לא רואה אותך, כי הוא לא פה, אבל הפיל לא צריך להיות פה כדי לראות אותי.
לפי מה שאתה אומר, שאם אתה יכול לדעת משהו בלי לדעת שאתה קיים, מבחינתך יכול להיות שגם השולחן יודע שאני קיים, ואולי גם הפיל יודע שאני קיים, בלי שהוא בכלל קיים.
אתה טוען שהמציאות לא יודעת שהיא קיימת, אך יודעת שאני קיים.
שאלה: כי אין לה שכל.
אליעד: האם למציאות שבראה אותי אין שכל ולי יש שכל?
והאם המורה הרוחני יודע שאני קיים, באותה חווית מציאות כמו שהמציאות יודעת שאני קיים?
האם המורה הרוחני חווה את קיומו כמו שהפיל כאן חווה את קיומו?
שאלה: אני חושב שהמורה הרוחני לא חווה כלום.
אליעד: מה זה לא חווה כלום, האם הוא מדבר איתי?
אתה טוען שהמורה הרוחני לא יודע שהוא קיים, אך יודע שאני קיים, האם זה מה שאתה טוען?
שאלה: המורה הרוחני לא יודע כלום.
אליעד: אם המורה הרוחני לא יודע כלום, אז גם אתה לא יודע כלום, ומדוע אני מדבר איתך?
שאלה: כן, יש כאן משהו לא ברור לי.
אליעד: אם מישהו עוקץ אותך עכשיו, האם בחוויה שלך, הוא עוקץ את המציאות ולא אותך?
שאלה: אני לא חווה זאת.
אליעד: אז זה אומר שאתה לא מאמין לעצמך.
שאלה: אתה אומר שיש רק חיסרון, אז אם יש רק חיסרון, אז אין חיסרון.
אליעד: האם אני אמרתי שיש רק חיסרון? כל חיסרון הוא גם יתרון יחסי.
שאלה: האם החיסרון הוא אחרי האני?
אליעד: לא, אם החיסרון הוא אחרי האני, אז מורה רוחני יגיד לך, לך צעד אחד אחורה ואין לך יותר חיסרון. אך אני אומר אתה לא יכול לקחת צעד אחד אחורה, כי אתה הולך אחורה עם החיסרון עצמו.
שאלה: תאורטית, יש משהו חסר צורה שמתבונן בצורות.
אליעד: אתה לא יכול חוות זאת, כי אתה אומר משהו לא הגיוני.
שאלה: אתה מודע לשכל שיודע את השולחן.
אליעד: האם אתה יודע שאתה קיים?
שאלה: עצם זה שאני יודע, זה כבר לא אני.
אליעד: אתה למעשה אומר שאתה יודע משהו אחר, ולא את עצמי. אתה למעשה עושה טריק ואומר שכול מה שאני חושב זה לא אני.
ברמה העקרונית אתה יכול להסתכל על עצמך וזה עדיין אתה.
אתה צודק, שאם אני מסתכל החוצה אז אני לא מסתכל על המקורי, כי אני מסתכל החוצה.
אבל כאשר אני מסתכל על השולחן, יש לי הרבה רבדים של מחשבה, והרי השולחן זה מחשבה וזה לא אני, ולכן כל מחשבה זה לא אני.
זה נכון ולא נכון. ברמה החיצונית של המציאות, למשל שולחן, לא אכפת לי ששורפים אותו, תתחיל להתיחס לעצמך כמו שאתה מתייחס לשולחן ואז לא יהיה לך אכפת מה קורה איתך. אבל זה לא אמת, למה? כשאתה חושב על שולחן, ברמת מציאות מסויימת אתה לא חווה הזדהות ריגשית, ובאמת לא אכפת לך ששורפים את השולחן, אבל אם תכנס לתוך המחשבה של השולחן, אתה תראה שכשאתה אומר אני וכאשר אתה רואה שולחן, אתה מתכוון לאותו הדבר.
אף פעם לא קרה שחשבת על משהו שלא חווית אותו ברמה כל שהיא של הזדהות.
יש בסוף משהו, שגם כאשר אתה אומר זה לא אני, אתה עדיין מדבר על עצמך.
ואני מנסה להעביר לך מסר, שבחיצוני זה נראה שכאשר אתה חושב על שולחן אתה לא חושב על עצמך, אתה אומר, זה שולחן זה לא אני. אז אתה אומר, בא ניקח את כל מה שאני יודע על עצמי, נסתכל על זה מבחוץ, ועצם זה שאני חושב על זה, זה לא אני, אם אני חושב על זה, זה לא אני.
אבל שתדע לך, שלא משנה על מה אתה חושב, יש משהו שאתה חושב על עצמך, כי מאחורי השולחן, תמיד יש משהו שקשור אליך, זה כמו, אני חושב שיש משהו שהוא לא אני. זה אני כרגע חווה שזה לא אני. אני כרגע רואה אותו, זה תמיד מתחיל באני.
מי אמר לך שהוא קיים בכלל? אני, הוא קיים בגלל שאתה יודע שאתה קיים.
שוב, הנה שולחן, האם אתה יכול לדעת שיש שולחן, בלי לדעת שאתה קיים? מה מקור הכוח שאתה יודע שיש פה שולחן? כי אני יודע שיש פה שולחן, אני רואה פה שולחן. הכל מתחיל מהאני.
שאלה: כן, אבל זה בשכל שלי. זה משהו שקורה במוח שלי, וגם למוח שלי אני מודע.
אליעד: מי אמר לך שיש לך מוח?
שאלה: אני לא יודע שיש לי מוח.
אליעד: גם אם אני אמחק את כל מה שאתה יודע, עדיין ישאר דבר אחד, תחושת קיום. אם נמחק את כל החושים, התחושות, הכל הכל, מה ישאר? חווית קיום בסיסית. ותחושה בסיסית של קיום, פירושה חווית חיסרון.
שאלה: אם אתה לא חושב על זה בשכל זה לא חיסרון.
אליעד: אתה לא חושב אבל מרגיש את הכאב.
שאלה: כי בלי מחשבות אין התנגדות.
אליעד: לא נכון, כי אם אתה קיים אתה חווה את זה גם בלי שתחשוב על זה. ודבר שני אתה לא יכול שלא לחשוב על זה, אין אפשרות לא לחשוב על זה. הבעיה מתחילה כאשר אתה חושב. בכל דבר יש חווית חיסרון.
יש בו ידיעת חיסרון, מחשבת חיסרון.
שאלה: אבל אם אין משהו שיתייג את זה כחיסרון, אז כבר אין חיסרון.
אליעד: אנחנו עכשיו קוראים לזה חיסרון, אבל למה שאנו קוראים חיסרון, אם תבדוק תראה שבבסיס הראשוני יש הפרדה בין דבר להיפוכו, שזה אומר שיש יתרון וחיסרון.
שאלה: זה לא נראה לי שיש חיסרון ללא מחשבה.
אליעד: אני טוען שאי אפשר להיות ללא מחשבה.
יש אין סוף, שאתה לא יודע שאתה קיים, וזה הכל בדימויים שלנו כי מעבר לזה יש ביזנס שלם. ובאין סוף יש שקט מוחלט, שאתה לא יודע כלום, וגם זה לא נכון, אבל נניח. ומהאין סוף, בבת אחת, נוצרו זמן, מקום, חיסרון, תחושה, רצון, רגש, ידיעה - וכבר אנחנו בבעיה.
עכשיו, שימו לב, זה לא אני, - פירושו, יש משהו שאני חסר, ויש משהו שאני יותר, כי החוויה הראשונה היא חווית יתרון, הגאווה שלך שאני יותר ממישהו אחר, זה בעצם החיסרון שלך, שיש משהו שאתה לא. אתה אומר, אני יותר ממנו, אבל בעצם אתה אומר, אני לא מה שהוא.
החוויה הראשונה שאני יותר ממשהו זה אומר שאני גם פחות ממשהו, שזה בעצם להגיד אני שונה ממשהו. אם אני שונה, אז יש משהו שאני כן ויש משהו שאני לא. אני לא הוא אבל אני כן אני. יש לי יתרון ויש לי חיסרון.
אני רוצה להגיד לך משהו, כל מה שאתה רוצה אתה יכול לקבל, אבל יש תנאי אחד, והוא שאתה תכיר באמת.
שאלה: אבל איזה כלי יש לי לדעת את האמת?
אליעד: אתה מפחד להתחייב, שאולי תקפוץ לאש, ואתה קופץ לאש הלא נכונה?
פשוט מאוד, האם כאשר מרביצים לך, זה כואב לך? לפי ההחלטה שהחלטת שזה כואב, לפי ההחלטה שלך את הטוב והרע, כך תחליט אם זה אמת או שקר.
בכל אופן לאמת שלי יש תנאי קבלה מאוד קשוחים, לא אכפת לה מה אתה חושב, מבחינתה אתה אפס, ואפילו זה יותר מדי.
בעיקרון, האמת שלי לא דמוקרטית, היא דיקטטורית, יש אחת כמוה, כל מי שמתקרב אליה היא מעלימה אותו, אתה נכנס ולא יוצא.
לאמת האוביקטיבית לא מעניין מה אתה חושב, אפילו שכול העולם יגיד אחרת, אבל זאת האמת.
אתה צריך ללכת ולחפש, היכן יש אמת, דבר איתה, חפש אותה. האמת הזאת מוחלטת ולא אוהבת זגזגנים.
אתה צריך להגיע למצב שהערך היחיד החשוב לך בחיים הוא, מה האמת? לא משנה אם זה טוב לך או לא טוב, לאמת אין בעיה, אתה יכול לקלל אותה, לירוק עליה, להגיד שהיא לא צודקת, אתה יכול להגיד אבל זה לא עוזר.
זה לא תעשה ותשמע, זה תעשה אפילו שלא תשמע, אין מה לעשות, תעשה - תעשה, לא תעשה - אבוד.
אמת אובייקטיבית, זה דיקטוטוריה. מה זה סובייקטיבי? שזה מתייחס אליך, מה זה אמת אוביקטיבית? שלא אכפת לה מה אתה חושב.
זה כאילו אתה צריך לחפש משהו שלא יהיה תלוי במה שאתה יודע.
וכל מה שספרתי עכשיו, דברתי על האמת השיקרית, על האחדות השיקרית, כי האחדות השיקרית מתעלמת ממה שאתה חושב. אבל האחדות האמיתית, מה איתה? היא יותר מתעלמת ממה שאתה חושב.
אני מוכן להתחייב לך שכול מה שתרצה תקבל, אבל יש תנאי אחד, שכול פעם שאתה רואה את האמת אתה בועט לה בראש, כל פעם שרע לך בחיים, זה בגלל שיש שם אמת כל שהיא שצמודה אליך. אתה צריך לקחת את האמת הזאת ולשרוף אותה, לשנוא אותה ולדחוף אותה לאיזה חור. ולא לפגוש אותה יותר, לא מעניין אותך יותר מה האמת. אין לך יותר שום קשר לאמת, אתה בודק רק מה טוב לך.
אם זה טוב לך, אז זאת האמת.
לדוגמא, כואב לך הגב, אתה אומר מה יותר טוב לי שיכאב לי הגב או לא? אם עדיף לך שלא יכאב לך הגב, אז האמת היא שלא כואב לי הגב.
אבל האמת תגיד לך שכואב לך, אז תענה לה, מי את האמת שתגידי לי מה לחשוב? מה אכפת לך מהאמת, דאג לעצמך, תהיה אגואיסט.
אני לא רוצה שיכאב לי הגב, ולכן לא כואב לי הגב. האמת לא מענינת אותך, אתה לא שם עליה, זהו. רק סובייקטיבי, לא אוביקטיבי. אתה תחליט מה קורה איתך, לפי מה שאתה רוצה.
אתה רוצה שמשהו יהיה, אז הוא קיים, אז תגיד, אבל הוא לא באמת קיים? מה אכפת לך מהאמת, שחרר אותה, תניח אותה לחופשי, שהאמת תשאר שם, ואתה תדאג לעצמך.
שאלה: הוא רוצה להרגיש טוב באמת.
אליעד: הוא רוצה גם טוב וגם שזה יהיה באמת.