כי יש טועים שחושבים לעצמם, ש"אני חושב, משמע אני קיים". והם חושבים שהם באמת מטילים בספק את קיומם, ושקיומם, מוכח מכך שהם חושבים. והטועים האלו לא מבינים, שאם הם באמת היו מטילים בספק את קיומם, הרי שבכך בעצם הם מטילים בספק, גם את קיום מחשבתם.
כי אם אין אני, אז גם אין אני חושב. וכאשר יש ספק אמיתי לגבי הקיום של ה"אני", הרי שיש ספק אמיתי גם לגבי הקיום של ה"אני" החושב. וממילא זה אומר, שאם אני לא קיים, אז אני גם לא חושב. והשאלה האם אני קיים, היא בעצם כוללת בתוכה את השאלה, האם אני קיים ואח"כ גם חושב ומרגיש וכולי, או שמא אני לא קיים, ואז ממילא אני גם לא חושב ולא מרגיש וכולי.
וכאשר האדם מסתכל על הדברים מנקודת מבט של אמת, הוא מבין שהמחשבה "אני חושב, משמע אני קיים", היא בעצם מראה כמה טועה היה זה שאמר אותה, וגם כל אלו שאומרים אותה אחריו. כי אם היה לאותו אדם, ספק אמיתי לגבי קיומו, הרי שממילא, זה שהוא חושב, זה לא אומר מאומה. כי אם הוא לא קיים, אז ממילא הוא גם לא חושב.
והסיבה האמיתית שבגללה נדמה לאדם שהוא קיים, היא משום, שככה הוא מרגיש. כי האדם חווה את קיומו העצמי, והוא מרגיש שהוא קיים. והאדם מרגיש את קיומו של ה"אני" שלו, ולכן נדמה לו שהוא קיים.
וכל מה שהאדם ידע יודע וידע, הכל תלוי בקיומו של ה"אני" של האדם. כי כל דבר שאותו יודע האדם, הנכונות שלו והאמיתות שלו, נובעת מהאמיתות של קיומו של ה"אני" של האדם. כי האדם יודע דבר כלשהו, משום שה"אני" שלו יודע את הדבר. ואם ה"אני" עצמו הוא לא באמת קיים, או אם לדוגמה ה"אני" הזה הוא משוגע, הרי שגם כל הידיעות של האדם הן טעויות.
ומי שרוצה להיות בטוח במשהו באופן מוחלט, עליו לוודא את הכל באופן מוחלט. ולוודא את הכל באופן מוחלט, מתחיל בבירור הבסיס הראשון של כל הידיעות של האדם, שהיא ידיעת האדם את עצמו. ועל האדם לבדוק בשלב הראשון, את מהות קיומו העצמי, ולהבין מיהו ומהו. והשאלה הבסיסית ביותר שעל האדם לשאול את עצמו, היא, האם הוא באמת קיים?
וכיצד יכול האדם לברר האם באמת הוא קיים? ובנוסף, אם נניח לדוגמה שהאדם לא קיים, אז כיצד נסביר את חווית קיומו? והאם יכול להיות שתהיה אמת סובייקטיבית, שהיא מנוגדת לגמרי לאמת האובייקטיבית? דהיינו, האם יכול להיות, שמבחינה סובייקטיבית נדמה לאדם שהוא קיים, למרות שבאמת מצד האמת האובייקטיבית הוא לא קיים בכלל? כי אם כן, אז איך בדיוק נוצרה המחשבה של הקיום העצמי של האדם? ואולי מצד האמת האובייקטיבית, אין שום קיום כלל, ואז ממילא אין שום שאלה כלל? וכיצד ניתן לברר את כל הדברים האלו?
והדרך היחידה של האדם, לקבל תשובות לכל השאלות האלו, היא על ידי זה שהאדם מסתכל אל תוכו, ומנסה להבין את מהותו ואת מהות ה"אני" שלו ואת מהות קיומו העצמי. כי האדם חי את חייו מתוך תחושה חזקה של אני ואני ואני. ואין לאדם שמץ של מושג אמיתי, מיהו ומהו אותו ה"אני" המפורסם הזה, שאחראי לכל כך הרבה בעיות ודברים רעים שקורים לאדם בחיים.
כי שורש הכל, הוא ה"אני" של האדם. ובלי קיומו של ה"אני", אין שום בעיה כלל. ומי שבאמת רוצה להבין את מהות הבעיות שלו, הוא מוכרח להבין את מהותו העצמית. כי בלעדיה, לא ניתן להבין שום דבר באמת.
כי אפשר לתת תיאוריות שלמות על הרצון ועל הדיכאון ועל השמחה וכיו"ב, אבל כל זמן שלא ברור לאדם באופן מוחלט, מהי מהות התודעה שלו, ואיך ולמה ומדוע היא קיימת, הרי שהאדם לא באמת מבין שום דבר על עצמו באמת.
ועל האדם לחקור ולהתבונן היטב על מהות קיומו. ועל האדם לשאול את עצמו, מי אני? ומה אני? האם אני מה שאני רואה? ואולי אני אוסף של חוויות? ואם כן, אז האם ה"אני" שלי משתנה כל הזמן? והאם לאירועים עצמם יש תודעה? ואיך נוצרתי לפתע פתאום? ומה גורם לי לחוות את עצמי כישות נפרדת? והאם אני עצמי קיים בנפרד משאר הדברים, או שאולי אני בתוכם? ואם אני הגוף שלי, איזה חלק אני בגוף שלי? ובמה בדיוק הגוף שלי שונה, מכל חתיכת בשר אחרת? ובמה בדיוק שונים האטומים והחומר שממנו עשוי הגוף שלי, מכל דבר אחר? והאם לאטומים עצמם יש תודעה? ואם כן, אולי יש תודעה גם לכל אטום אחר? והאם לכל חלק בגוף יש תודעה עצמית? וכיו"ב עוד שאלות של התבוננות, וכל המרבה הרי זה משובח.
וכאשר האדם מתבונן על הדבר הזה, הוא מגיע להבנה שהכל מושלם. וההבנה הראשונה של האדם היא, שהוא מבין שאין שום הבדל כלשהו בינו לבין כל אדם אחר. ואח"כ האדם מבין שאין שום הבדל כלשהו, בין בני האדם לבין בעלי החיים. ואח"כ האדם מבין שאין שום הבדל בין בני אדם ובעלי חיים, לבין כל שאר הדברים שישנם, כגון הצמחים והדומם. כי הכל אלו רק צורות שונות של מהות אחת.
והאם לדומם יש תודעה? והאם לאנשים מתים יש תודעה? תשובה: לדומם ולאנשים מתים ולכל ישות שהיא, יש או אין תודעה, בדיוק באותה המידה ממש. ז"א אם יש תודעה וישות ממשית לאדם, אז יש כזו גם לכל שאר הדברים שקיימים. והאדם הוא לא יותר, מאשר צורה של משהו. ואם הוא נחשב למשהו עם ישות ממשית, אז גם כל שאר הצורות נחשבות לישות ממשית. והרעיון הוא, שאין הבדל בין שום צורה לבין שום צורה אחרת.
ואח"כ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין, שהוא וכל מה שישנו, אלו בעצם צורות של חיבורי זמן ומקום. כי יש זמן ומקום אין סופיים, שבתוכם יש הרבה צורות, שהם כל הדברים שקיימים, וכל האירועים שקורים וכולי. והאדם הוא לא יותר מאשר צורה כלשהי, שיש בתוך כל שאר הצורות והישויות, שנפרדות זו מזו, בצורתן במקומן ובזמנן, אבל באמת הן בעצם כולן רק צורות שונות של מקום וזמן.
כי קיומו של ה"אני", תלוי בקיומו של מה שאינו "אני". כי משמעות וחווית ה"אני", תלויה במשמעות וחווית הדבר שאינו "אני". וה"אני" וגם מה שאינו ה"אני", שניהם קיימים בתוך המציאות. ולכל ישות יש את המקום ואת הזמן שלה. ובלי שיהיה מקום וזמן, אין אפשרות קיום לשתי ישויות שונות, ואז ממילא אין קיום, גם לא ל"אני" של האדם...
כי אם אין אני, אז גם אין אני חושב. וכאשר יש ספק אמיתי לגבי הקיום של ה"אני", הרי שיש ספק אמיתי גם לגבי הקיום של ה"אני" החושב. וממילא זה אומר, שאם אני לא קיים, אז אני גם לא חושב. והשאלה האם אני קיים, היא בעצם כוללת בתוכה את השאלה, האם אני קיים ואח"כ גם חושב ומרגיש וכולי, או שמא אני לא קיים, ואז ממילא אני גם לא חושב ולא מרגיש וכולי.
וכאשר האדם מסתכל על הדברים מנקודת מבט של אמת, הוא מבין שהמחשבה "אני חושב, משמע אני קיים", היא בעצם מראה כמה טועה היה זה שאמר אותה, וגם כל אלו שאומרים אותה אחריו. כי אם היה לאותו אדם, ספק אמיתי לגבי קיומו, הרי שממילא, זה שהוא חושב, זה לא אומר מאומה. כי אם הוא לא קיים, אז ממילא הוא גם לא חושב.
והסיבה האמיתית שבגללה נדמה לאדם שהוא קיים, היא משום, שככה הוא מרגיש. כי האדם חווה את קיומו העצמי, והוא מרגיש שהוא קיים. והאדם מרגיש את קיומו של ה"אני" שלו, ולכן נדמה לו שהוא קיים.
וכל מה שהאדם ידע יודע וידע, הכל תלוי בקיומו של ה"אני" של האדם. כי כל דבר שאותו יודע האדם, הנכונות שלו והאמיתות שלו, נובעת מהאמיתות של קיומו של ה"אני" של האדם. כי האדם יודע דבר כלשהו, משום שה"אני" שלו יודע את הדבר. ואם ה"אני" עצמו הוא לא באמת קיים, או אם לדוגמה ה"אני" הזה הוא משוגע, הרי שגם כל הידיעות של האדם הן טעויות.
ומי שרוצה להיות בטוח במשהו באופן מוחלט, עליו לוודא את הכל באופן מוחלט. ולוודא את הכל באופן מוחלט, מתחיל בבירור הבסיס הראשון של כל הידיעות של האדם, שהיא ידיעת האדם את עצמו. ועל האדם לבדוק בשלב הראשון, את מהות קיומו העצמי, ולהבין מיהו ומהו. והשאלה הבסיסית ביותר שעל האדם לשאול את עצמו, היא, האם הוא באמת קיים?
וכיצד יכול האדם לברר האם באמת הוא קיים? ובנוסף, אם נניח לדוגמה שהאדם לא קיים, אז כיצד נסביר את חווית קיומו? והאם יכול להיות שתהיה אמת סובייקטיבית, שהיא מנוגדת לגמרי לאמת האובייקטיבית? דהיינו, האם יכול להיות, שמבחינה סובייקטיבית נדמה לאדם שהוא קיים, למרות שבאמת מצד האמת האובייקטיבית הוא לא קיים בכלל? כי אם כן, אז איך בדיוק נוצרה המחשבה של הקיום העצמי של האדם? ואולי מצד האמת האובייקטיבית, אין שום קיום כלל, ואז ממילא אין שום שאלה כלל? וכיצד ניתן לברר את כל הדברים האלו?
והדרך היחידה של האדם, לקבל תשובות לכל השאלות האלו, היא על ידי זה שהאדם מסתכל אל תוכו, ומנסה להבין את מהותו ואת מהות ה"אני" שלו ואת מהות קיומו העצמי. כי האדם חי את חייו מתוך תחושה חזקה של אני ואני ואני. ואין לאדם שמץ של מושג אמיתי, מיהו ומהו אותו ה"אני" המפורסם הזה, שאחראי לכל כך הרבה בעיות ודברים רעים שקורים לאדם בחיים.
כי שורש הכל, הוא ה"אני" של האדם. ובלי קיומו של ה"אני", אין שום בעיה כלל. ומי שבאמת רוצה להבין את מהות הבעיות שלו, הוא מוכרח להבין את מהותו העצמית. כי בלעדיה, לא ניתן להבין שום דבר באמת.
כי אפשר לתת תיאוריות שלמות על הרצון ועל הדיכאון ועל השמחה וכיו"ב, אבל כל זמן שלא ברור לאדם באופן מוחלט, מהי מהות התודעה שלו, ואיך ולמה ומדוע היא קיימת, הרי שהאדם לא באמת מבין שום דבר על עצמו באמת.
ועל האדם לחקור ולהתבונן היטב על מהות קיומו. ועל האדם לשאול את עצמו, מי אני? ומה אני? האם אני מה שאני רואה? ואולי אני אוסף של חוויות? ואם כן, אז האם ה"אני" שלי משתנה כל הזמן? והאם לאירועים עצמם יש תודעה? ואיך נוצרתי לפתע פתאום? ומה גורם לי לחוות את עצמי כישות נפרדת? והאם אני עצמי קיים בנפרד משאר הדברים, או שאולי אני בתוכם? ואם אני הגוף שלי, איזה חלק אני בגוף שלי? ובמה בדיוק הגוף שלי שונה, מכל חתיכת בשר אחרת? ובמה בדיוק שונים האטומים והחומר שממנו עשוי הגוף שלי, מכל דבר אחר? והאם לאטומים עצמם יש תודעה? ואם כן, אולי יש תודעה גם לכל אטום אחר? והאם לכל חלק בגוף יש תודעה עצמית? וכיו"ב עוד שאלות של התבוננות, וכל המרבה הרי זה משובח.
וכאשר האדם מתבונן על הדבר הזה, הוא מגיע להבנה שהכל מושלם. וההבנה הראשונה של האדם היא, שהוא מבין שאין שום הבדל כלשהו בינו לבין כל אדם אחר. ואח"כ האדם מבין שאין שום הבדל כלשהו, בין בני האדם לבין בעלי החיים. ואח"כ האדם מבין שאין שום הבדל בין בני אדם ובעלי חיים, לבין כל שאר הדברים שישנם, כגון הצמחים והדומם. כי הכל אלו רק צורות שונות של מהות אחת.
והאם לדומם יש תודעה? והאם לאנשים מתים יש תודעה? תשובה: לדומם ולאנשים מתים ולכל ישות שהיא, יש או אין תודעה, בדיוק באותה המידה ממש. ז"א אם יש תודעה וישות ממשית לאדם, אז יש כזו גם לכל שאר הדברים שקיימים. והאדם הוא לא יותר, מאשר צורה של משהו. ואם הוא נחשב למשהו עם ישות ממשית, אז גם כל שאר הצורות נחשבות לישות ממשית. והרעיון הוא, שאין הבדל בין שום צורה לבין שום צורה אחרת.
ואח"כ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין, שהוא וכל מה שישנו, אלו בעצם צורות של חיבורי זמן ומקום. כי יש זמן ומקום אין סופיים, שבתוכם יש הרבה צורות, שהם כל הדברים שקיימים, וכל האירועים שקורים וכולי. והאדם הוא לא יותר מאשר צורה כלשהי, שיש בתוך כל שאר הצורות והישויות, שנפרדות זו מזו, בצורתן במקומן ובזמנן, אבל באמת הן בעצם כולן רק צורות שונות של מקום וזמן.
כי קיומו של ה"אני", תלוי בקיומו של מה שאינו "אני". כי משמעות וחווית ה"אני", תלויה במשמעות וחווית הדבר שאינו "אני". וה"אני" וגם מה שאינו ה"אני", שניהם קיימים בתוך המציאות. ולכל ישות יש את המקום ואת הזמן שלה. ובלי שיהיה מקום וזמן, אין אפשרות קיום לשתי ישויות שונות, ואז ממילא אין קיום, גם לא ל"אני" של האדם...
050-3331-331