מהו "מירוץ הברבורים" ואיך הוא משקף את החיים?

אליעד כהן פותח את ההרצאה בדימוי "מירוץ הברבורים" מתוך הסיפור "עליסה בארץ הפלאות", כדוגמה למצב האבסורדי של החיים. הוא מתאר סיטואציה שבה דמויות רצות במעגל בתוך מים כדי להתייבש, אך הן לא מתייבשות לעולם, כי הן עדיין רצות בתוך מים. אליעד מקביל את המצב הזה לחיים עצמם, שבהם אנשים רודפים אחרי מילוי רצונותיהם במטרה להגיע לסיפוק ושלווה, אך לעולם אינם מגיעים ליעד הסופי. ברגע שרצון אחד מתמלא, מיד עולה רצון נוסף, וכך האדם ממשיך לרדוף ללא הפסקה.

למה עודף רצון מוביל לתסכול ולדיכאון?

אליעד מסביר באמצעות משל נוסף מרבי נחמן מברסלב, שבו הרצון משול לשתיית מי ים: ככל שאדם צמא שותה מהם יותר, כך הוא נהיה צמא עוד יותר. האדם מאמין שאם ימלא את הרצון, הוא יירגע וימצא שלווה, אך בפועל, כל פעם שממלאים רצון, מיד נולד רצון חדש, וכך האדם מוצא את עצמו במירוץ אינסופי של תסכול מתמשך.

לדוגמה, אדם שרוצה כסף ועובד קשה כדי להשיג אותו, משכנע את עצמו שברגע שיהיה לו כסף, הוא יוכל להירגע ולהיות מאושר. אבל ברגע שיש לו כסף, הוא מיד ירצה עוד כסף, וכך אף פעם לא יחווה סיפוק אמיתי. זה מוביל לכך שאנשים נכנסים לדיכאון, או לחילופין, מתייאשים מלכתחילה ומוותרים על המאמץ להשיג מטרות בחייהם כי הם כבר מראש חשים את חוסר התועלת במרדף הזה.

מה ההבדל בין לראות את החיים כ"משחק" לבין להתייחס אליהם ברצינות?

אליעד טוען שהחיים יכולים להיות "סם חיים" או "סם המוות", תלוי באופן שבו האדם מתייחס אליהם. החיים מתוארים כמשחק שבו בכל פעם שאתה משיג מטרה, מיד מגיעה מטרה חדשה. המשחק הוא אינסופי ותמיד יהיו עוד משימות. אם האדם מתייחס לזה כמשחק שבו הוא לא חייב להשיג שום דבר, אז החוויה הופכת למהנה וקלילה. לעומת זאת, אם האדם מרגיש חובה להשיג את הרצונות האלה ורואה בהם צורך הכרחי, המשחק הופך להיות מלחיץ ומתיש, כי הוא לא נגמר לעולם.

לדוגמה, אדם שחושב שהוא חייב שיאהבו אותו, יהפוך את הרצון הזה למקור תסכול. אם לא יאהבו אותו, הוא ירגיש רע מאוד, וככל שהוא ירצה זאת יותר, הוא ירגיש יותר לחוץ, מה שיוביל לדיכאון. לעומת זאת, אדם שאומר לעצמו "אני לא חייב שום דבר, גם לא את האהבה של אחרים", יוכל ליהנות מהאינטראקציות החברתיות מבלי להרגיש מאוים או לחוץ.

איך עודף מוטיבציה פוגע בחשק לפעול?

אליעד מתאר מצב שבו מוטיבציה מוגזמת הופכת למכשול. הוא מסביר שאדם שרוצה משהו בצורה קיצונית יחשוש מאוד לא להשיג אותו, ולכן יעדיף לא לנסות מלכתחילה. לדוגמה, אדם שרוצה מאוד להצליח עם בחורה, יכול להיות כל כך לחוץ מהכישלון, עד שהוא יעדיף להימנע לחלוטין מלנסות להתקרב אליה. כך נוצר מצב של שיתוק בגלל עודף מוטיבציה, שבו האדם נשאר חסר מעש ועם תסכול גדול עוד יותר.

מצד שני, אנשים "בריאים יחסית", לפי הגדרתו, הם אלה שיש להם מוטיבציה ברמה מאוזנת: הם רוצים דברים, אבל לא עד כדי כך שהם ירגישו חוסר יכולת לפעול. לכן הם מסוגלים לקום בבוקר לעבודה או לפעול למען מטרותיהם בצורה טבעית וזורמת, כי הם אינם רואים בכך עניין של חיים או מוות.

מדוע דיכאון נוצר כאשר האדם לא מסוגל "לשחק את המשחק"?

אליעד מתאר אנשים הסובלים מדיכאון ככאלו שהפסיקו לשחק את המשחק כי הם חשים שממילא אין טעם להתאמץ, מאחר שברגע שישיגו משהו, מיד יגיע עוד רצון ועוד צורך. אנשים אלה אומרים לעצמם: "בשביל מה להתאמץ ולהשיג משהו, אם בסוף ארגיש חוסר סיפוק בכל מקרה?". אליעד מסביר שבעומק הדברים, גם לאנשים הללו יש רצונות עמוקים, אלא שהם כבר מיואשים מראש. הוא מדגיש שאם היו מציעים להם את כל מה שהם רוצים ללא מאמץ, הם היו שמחים לקבל זאת. זאת ההוכחה לכך שגם הם עדיין בתוך המשחק, אך בגלל הפרספקטיבה השלילית שלהם על המשחק, הם מרגישים חסרי תקווה ומוטיבציה לחלוטין.

איך ניתן ליהנות באמת ממירוץ החיים?

הפתרון שאליעד מציע הוא שינוי היחס הפנימי למשחק החיים. ברגע שהאדם מבין שהחיים הם משחק, שכל הרצונות הם רק חלק מהמשחק, ושאין שום דבר שהוא באמת חייב להשיג, הוא יכול להתחיל ליהנות. התפיסה הזאת מאפשרת לאדם להמשיך לרצות דברים, אך ללא תחושת לחץ או חובה פנימית. המטרה היא שהאדם יוכל לומר לעצמו: "אני יכול לשחק את המשחק, אני יכול ליהנות ממנו, אבל אני לא חייב שום דבר באמת". כך, הרצונות לא יהפכו למעמסה, אלא לחלק מההנאה הכללית של החיים.

לדוגמה, אדם יכול לרצות שיאהבו אותו או להצליח בחיים, אבל ברגע שהוא לא תופס את הרצון כמשהו שהוא מוכרח למלא, הוא יכול ליהנות גם מהדרך ומהחוויה עצמה.

בסיכום דבריו, אליעד מדגיש שכל זה תלוי באדם עצמו וביכולת שלו לבחור אם לראות את החיים כמשחק משעשע או כמירוץ מלחיץ וחסר סוף. הבחירה נמצאת תמיד בידיו של האדם.