ובו תתבאר, עוד אחת מהסיבות לכך שיש לאדם דיכאון וחרדה. וכפי שכבר ביארתי, הסיבה המרכזית לכך שיש לאדם דיכאון וחרדה, היא כמובן הרצון העצמי של האדם. שהאדם רוצה שהמציאות תהיה כך או אחרת. ואז, כאשר המציאות היא כרצונו של האדם, אז הוא נמצא בשמחה ובלי חרדה. ואם המציאות היא לא כרצונו של האדם, אז האדם נכנס לדיכאון וסובל גם מחרדה, שמא המציאות לא תהיה כרצונו בעתיד.
וכאן יתבאר היבט נוסף של העניין, והוא, שלא על הרצון לבדו, יסבול האדם. כי הסבל, הוא לא רק בגלל עצם קיומו של הרצון העצמי של האדם. אלא הוא בעיקר בגלל, שהאדם לוקח באופן אישי, את הרצון האישי והעצמי שלו.
והכוונה היא, כי האדם נמצא בדיכאון וסובל מחרדה, לא כאשר אדם זר לו רוצה משהו. אלא רק כאשר הוא עצמו רוצה משהו. ואם האדם היה מצליח להתייחס אל הרצון העצמי שלו, כאל רצון אישי של אדם אחר, זר ממנו. הרי שהדבר הזה היה נותן לאדם את הטיפול בחרדה הטוב ביותר שיש.
כי האדם לא נמצא בחרדה מכך שהמציאות לא תהיה כפי רצונו של אדם זר לו. אלא האדם סובל מחרדה, רק ביחס לרצון האישי והעצמי שלו. שהאדם רוצה איזה רצון, כגון להיות בריא. והאדם לוקח באופן אישי, את הרצון העצמי שלו. והאדם נפגע באופן אישי, מכך שהמציאות שונה מהרצון העצמי והאישי שלו.
אבל, קיימת גם נקודת מבט נוספת, והיא, להתבונן על הרצון העצמי מבחוץ. שהאדם מסתכל על הרצון העצמי שלו, כאילו הוא קיים, בלי קשר אישי אליו. כמו עובדה קיימת ומציאות קיימת, שקיימת גם בלי קשר אישי לאדם עצמו. כך גם הרצון העצמי של האדם, קיים בפני עצמו, בלי שום קשר אישי לאדם עצמו.
ונכון, יש כאלו (כגון חלק מהפסיכולוגים / פסיכיאטרים וכיו"ב), שיגדירו מצב כזה של ניתוק רגשי / התנתקות רגשית, כהפרעת אישיות (הפרעה דיסוציאטיבית / הפרעת דה פרסונליזציה / הפרעת דה ריאליזציה וכיו"ב). ואעפ"כ, בנפש האדם קיימת גם האפשרות הזאת, וצריך לדעת להשתמש בה בחכמה.
והמסר הוא, שמי שלוקח את עצמו, ואת הרצונות שלו, רק באופן אישי בלבד. אז ממילא הוא סובל מחרדות ומדיכאונות באופן אישי בלבד. אבל מי שיצליח לא לקחת את עצמו ברצינות, אלא להתנתק רגשית מעצמו, ולהצליח להסתכל על הרצונות שלו, כאילו הם של אדם זר, וכאילו הם אינם שלו, אלא הם קיימים בפני עצמם, ממילא הוא לא יהיה בחרדה, מכך שהמציאות תהיה נגד רצונו האישי. כי רצונו האישי, הוא כבר לא ממש אישי....
וכאן יתבאר היבט נוסף של העניין, והוא, שלא על הרצון לבדו, יסבול האדם. כי הסבל, הוא לא רק בגלל עצם קיומו של הרצון העצמי של האדם. אלא הוא בעיקר בגלל, שהאדם לוקח באופן אישי, את הרצון האישי והעצמי שלו.
והכוונה היא, כי האדם נמצא בדיכאון וסובל מחרדה, לא כאשר אדם זר לו רוצה משהו. אלא רק כאשר הוא עצמו רוצה משהו. ואם האדם היה מצליח להתייחס אל הרצון העצמי שלו, כאל רצון אישי של אדם אחר, זר ממנו. הרי שהדבר הזה היה נותן לאדם את הטיפול בחרדה הטוב ביותר שיש.
כי האדם לא נמצא בחרדה מכך שהמציאות לא תהיה כפי רצונו של אדם זר לו. אלא האדם סובל מחרדה, רק ביחס לרצון האישי והעצמי שלו. שהאדם רוצה איזה רצון, כגון להיות בריא. והאדם לוקח באופן אישי, את הרצון העצמי שלו. והאדם נפגע באופן אישי, מכך שהמציאות שונה מהרצון העצמי והאישי שלו.
אבל, קיימת גם נקודת מבט נוספת, והיא, להתבונן על הרצון העצמי מבחוץ. שהאדם מסתכל על הרצון העצמי שלו, כאילו הוא קיים, בלי קשר אישי אליו. כמו עובדה קיימת ומציאות קיימת, שקיימת גם בלי קשר אישי לאדם עצמו. כך גם הרצון העצמי של האדם, קיים בפני עצמו, בלי שום קשר אישי לאדם עצמו.
ונכון, יש כאלו (כגון חלק מהפסיכולוגים / פסיכיאטרים וכיו"ב), שיגדירו מצב כזה של ניתוק רגשי / התנתקות רגשית, כהפרעת אישיות (הפרעה דיסוציאטיבית / הפרעת דה פרסונליזציה / הפרעת דה ריאליזציה וכיו"ב). ואעפ"כ, בנפש האדם קיימת גם האפשרות הזאת, וצריך לדעת להשתמש בה בחכמה.
והמסר הוא, שמי שלוקח את עצמו, ואת הרצונות שלו, רק באופן אישי בלבד. אז ממילא הוא סובל מחרדות ומדיכאונות באופן אישי בלבד. אבל מי שיצליח לא לקחת את עצמו ברצינות, אלא להתנתק רגשית מעצמו, ולהצליח להסתכל על הרצונות שלו, כאילו הם של אדם זר, וכאילו הם אינם שלו, אלא הם קיימים בפני עצמם, ממילא הוא לא יהיה בחרדה, מכך שהמציאות תהיה נגד רצונו האישי. כי רצונו האישי, הוא כבר לא ממש אישי....
050-3331-331