ובו יתבאר, כיצד האדם משעבד את עצמו בשעבוד עצמי. דהיינו, כיצד האדם גורם לעצמו להרגיש שהוא עבד, במקום לגרום לעצמו להרגיש שהוא מלך. כי האדם יכול להרגיש שהוא מלך, והוא גם יכול לגרום לעצמו להרגיש שהוא עבד. והאדם, במו פיו, יוצר לעצמו שעבוד עצמי, וגורם לעצמו להרגיש שהוא עבד, במקום לגרום לעצמו להרגיש שהוא מלך.

והדברים אמורים, כלפי זה שהאדם הופך את האפשרי למחויב. כי כל דבר שקיים, יש רק שתי אפשרויות, או שהוא מחויב המציאות, דהיינו, שהוא חייב להיות קיים. או שהוא אפשרי המציאות, דהיינו, שהוא לא חייב להיות קיים, אלא רק אפשרי שהוא יהיה קיים. וברגע שהאדם לוקח דבר שרק אפשרי שהוא יהיה קיים, והאדם חושב שמחויב שהוא יהיה קיים, בכך האדם גורם לעצמו להפוך להיות עבד, במקום להיות מלך.

ונסביר: כי המלך, מהותו היא, שהוא לא צריך ולא חייב לעשות שום דבר. אלא הוא יכול והוא רוצה והוא בוחר בבחירה חופשית, לעשות כרצונו. אבל המלך, לא חייב לעשות כרצונו, אלא הוא רק יכול לעשות כרצונו. ולעומת זאת, העבד, שהוא לא בוחר בבחירה חופשית לעשות כרצונו, והוא לא יכול לעשות כרצונו, והוא בהחלט כן חייב לעשות כפי מה שאומרים לו, והוא מוכרח והוא צריך לעשות דבר כזה או אחר. דהיינו, המלך עושה את מה שהוא רוצה, והעבד עושה את מה שהוא צריך לעשות.

והדגש כאן הוא על התחושה של החייב, מול התחושה של האפשרי. כי העבד, הוא חייב והוא מוכרח והוא צריך לעשות כך או אחרת, בלי בחירה חופשית. אבל המלך, כל מה שהוא עושה, זה רק אפשרי בלבד. כי הוא לא מוכרח לעשות כך או אחרת, אלא רק אפשרי בלבד, שהוא יעשה כך או אחרת. והמלך יכול לעשות את מה שהוא רוצה, בלי שהוא יהיה צריך לעשות את זה.

והאדם, יכול להרגיש שהוא מלך ויכול להרגיש שהוא עבד. והמלך מרגיש שהוא לא חייב לעשות שום דבר, אלא הוא יכול לעשות כרצונו. והעבד מרגיש שהוא חייב לעשות דברים כאלו ואחרים.

והנה, מה שמשעבד את האדם, זאת התפישה שלו, את הרצונות שלו. דהיינו, שלאדם יש רצונות כאלו ואחרים. וכאן יש שתי נקודות מבט שונות ומנוגדות. ונקודת מבט אחת היא, שהאדם מרגיש, שהוא חייב / מוכרח / צריך, לעשות את מה שהוא רוצה. ונקודת מבט אחרת אומרת, שהאדם יכול לעשות את מה שהוא רוצה, אבל הוא לא מוכרח לעשות את מה שהוא רוצה.

ונחדד: ברגע שיש לאדם רצון כלשהו, הרי שיש רק שתי אפשרויות בלבד. והאפשרות האחת היא, שהאדם הופך להיות עבד ומשועבד לרצון שלו. דהיינו, אם האדם לוקח באופן אישי את הרצון שלו, ואם האדם חושב, שמוכרח שהמציאות תהיה כפי מה שהוא רוצה, הרי שהאדם הפך להיות עבד ומשועבד לרצון שלו.

ואם האדם לא לוקח באופן אישי את הרצון שלו, אלא האדם מבין, שלא מוכרח שהמציאות תהיה כפי מה שהוא רוצה, אלא רק אפשרי בלבד שהמציאות תהיה כפי מה שהוא רוצה, הרי שאז האדם הוא מלך. כי הרצון של האדם, הוא רק הזדמנות עבורו, לחוות עוד סוג של תחושה ושל אירוע. אבל האדם לא חווה שעבוד עצמי מול הרצון שלו, אלא הרצון שלו, הוא רק הזדמנות בלבד.

והרעיון הוא, שמי שחושב שמחויב המציאות, דהיינו, שמוכרח שהמציאות תהיה כפי מה שהוא רוצה, הרי שהוא עבד לרצון שלו. ומי שמבין, שלא מוכרח ולא מחויב המציאות, שהמציאות תהיה כפי מה שהוא רוצה, אלא זה רק אפשרי המציאות בלבד. כי זאת רק אפשרות בלבד, שהמציאות תהיה כפי מה שהוא רוצה, אז ממילא הוא הופך להיות מלך.

ועל האדם לשים לב היטב, לדיבור שלו ולמילים שיוצאות לו מהפה. כי כאשר האדם אומר לעצמו / לאדם אחר, שהוא "צריך" / "חייב" / "מוכרח" לעשות משהו / להשיג משהו, הרי שהוא הופך את עצמו לעבד. כי הוא משדר לתת המודע של עצמו, שהוא עבד, שהוא משועבד לכל מיני רצונות. אבל מי שמדייק ואומר, שהוא "רוצה" / "מעדיף" / "בוחר" / "מעוניין" שהמציאות תהיה כך או אחרת, הרי שהוא נשאר מלך. כי הוא משדר לתת המודע שלו, שהכל טוב כפי מה שהוא, כבר עכשיו. וזה לא מחויב שהמציאות תהיה כך או אחרת, אלא זה רק אפשרי בלבד.

וכמובן, שהחשוב מכל, הוא לא הדיבור החיצוני של האדם כלפי הסביבה שלו, אלא הדיבור החשוב מכל, הוא דווקא הדיבור הפנימי והדיבור העצמי של האדם אל עצמו. כי האדם מדבר אל עצמו 24 שעות ביממה. כי כל מחשבה שיש בראש של האדם, היא סוג של דיבור עצמי. וברגע שהאדם חושב לעצמו, ש"צריך" / "חייב" / "מוכרח" שדבר כלשהו יקרה, הוא בעצם הופך את עצמו לעבד. וכאשר האדם זוכר, שלא משנה מה יקרה, זה הכל שווה באותה המידה ממש, ורק אפשרי בלבד שהמציאות תהיה כך...