האם התעללות בילדים היא מושג סובייקטיבי?

אליעד מתחיל בשאלה ברורה: האם התעללות בילדים היא דבר שכולם מסכימים עליו? לכאורה התשובה פשוטה, איש לא יתמוך בהתעללות בילדים. כאשר ההורים שומעים על גננת שמתעללת בילדים שלהם בגן, מכה אותם או פוגעת בהם ללא סיבה, הם מיד מתקוממים ודורשים צדק. ברור לכולם שזה מעשה לא מוסרי, ואף אחד לא מתווכח על כך.

אך אליעד מציג מצב קיצוני יותר: מה אם אותה גננת הייתה לוקחת סכין ודוקרת ילד קטן בגן? כאן, התגובה החריפה ברורה - הגננת הייתה נענשת בצורה קשה ביותר, ואולי אפילו מוצאת להורג בכיכר העיר. התגובה כאן מובנת מאליה, משום שזו התנהגות שאינה מקובלת בשום מצב.

אבל מה קורה כאשר אלו ההורים שמתעללים בילדים שלהם? מה אם ההורים היו אלה שמכים, חותכים או דוקרים את ילדיהם? כאן כבר יש הסכמה שזו התעללות. אך אליעד מעלה דוגמה שגורמת לרוב האנשים אי - נוחות: מה לגבי ההורים שלוקחים את הילד שלהם, תינוק בן שמונה ימים בלבד, ועושים לו ברית מילה? כאן מתעוררת מחלוקת, אף על פי שמדובר באותה פעולה פיזית - חיתוך של חלק מגוף הילד ללא הסכמתו.

האם ברית מילה היא התעללות בילדים? אליעד אינו נוקט צד בדיון הזה, ואומר בבירור שהוא לא בעד ולא נגד ברית מילה באופן ספציפי, אלא משתמש בדוגמה הזו כדי להדגיש שההבדל היחיד בין מה שנחשב להתעללות ומה שנחשב ל"חינוך" או ל"טובת הילד" הוא הנורמה החברתית. כלומר, ההתעללות עצמה היא מושג סובייקטיבי לחלוטין שנקבע על ידי החברה, ולא על ידי חוק אובייקטיבי או מוסרי מוחלט.

למה ברית מילה לא נחשבת התעללות?

הדוגמה של ברית מילה ממחישה היטב את הצביעות האנושית שאליעד מציג. אם גננת הייתה לוקחת ילד וחותכת חלק מגופו ללא סיבה, היא הייתה מוגדרת כמתעללת ומיד נענשת בחומרה. אך כאשר ההורים עושים זאת בשם המסורת או בשם הדת, הפעולה נתפסת כמקובלת חברתית ואפילו רצויה. אליעד מדגיש כאן נקודה חשובה: אנחנו כבני אדם החלטנו להגדיר מה טוב ומה רע, מה התעללות ומה חינוך, בהתאם למה שמקובל בחברה שלנו, ולא לפי קריטריונים אובייקטיביים.

המסר המרכזי של אליעד הוא שכל פעולה שאנחנו מבצעים נמדדת באופן יחסי לסביבה החברתית שבה אנחנו חיים. אותה פעולה עצמה יכולה להיות מוגדרת כ"טובה" או כ"רעה", כהתעללות או כחינוך, בהתאם למקובל בחברה.

האם המושגים "טוב", "רע", "סבל" ו"נכות" הם מוחלטים?

אליעד ממשיך עם דוגמאות נוספות להבהיר את הסובייקטיביות של מושגים אלה. לדוגמה, ילד שמוכה מגיל צעיר ואינו מודע לכך שזה נחשב התעללות - מבחינתו זו המציאות. ילד אפריקאי רעב שעובד קשה במכרה פחם אינו בהכרח חושב שהוא עובר התעללות, כי זו המציאות שלו. זאת אומרת, ההגדרה של התעללות תלויה לחלוטין בנקודת המבט של האדם ובסביבה שבה הוא גדל.

עוד דוגמה שאליעד מביא היא אדם שחייב לקחת תרופות מדי יום כדי לשרוד, למשל חולה סרטן - אנחנו רואים אותו כמסכן. אבל אדם שחייב לאכול כל יום כדי לא למות - אותו אנחנו לא רואים כמסכן. למה? כי התרגלנו לכך. למעשה, גם אוכל הוא סוג של תרופה לגוף חולה, כי הגוף צריך כל הזמן אוכל כדי להתקיים. אדם בריא לחלוטין לא היה צריך לאכול בכלל, ולכן במובן מסוים, גם לאכול זה להיות חולה.

מי קובע מהי "נכות" ומהו מצב "נורמלי"?

אליעד מראה את האבסורד שבהגדרה של "נכה" על ידי דוגמה נוספת: בן אדם שלא מסוגל לעוף באוויר לא נחשב לנכה, אף על פי שציפור כן יכולה לעוף. אבל אדם ללא חוש ראייה נחשב מיד לנכה. למה? אם כל האנשים בעולם היו יכולים לעוף באוויר חוץ ממך, היית מוגדר כנכה. אבל כיוון שאיש אינו יכול לעוף, אז אתה נחשב "נורמלי". הדבר נכון גם לגבי אדם עיוור: אם כולם בעולם היו עיוורים, אז אותו אדם עיוור כבר לא היה נחשב לנכה, אלא לאדם רגיל.

מכך אליעד מסביר שכל ההגדרות שאנחנו נותנים למושגים כמו "נכות", "מחלה", "סבל", ו"התעללות" הן תוצאה של הסכמה חברתית שרירותית ולא של אמת אובייקטיבית.

המסקנה: הכל יחסי והכל תלוי בהסכמה חברתית?

אליעד מסכם ומדגיש שהמטרה שלו היא לא לנקוט עמדה ספציפית בנושא ברית מילה או כל נושא אחר שהוזכר, אלא להראות שההבדלים שאנחנו עושים בין "טוב" ו"רע", בין "התעללות" ל"חינוך", בין "סבל" ל"אושר", הם סובייקטיביים לחלוטין ותלויים רק בהחלטה חברתית. האדם הוא זה שקובע מה ראוי, מה נכון ומה מקובל.

בסיכומו של דבר, המסר של אליעד הוא שהכל יחסי, הכל תלוי בהסכמה חברתית, וכל אדם צריך להבין שההגדרות שלו לטוב ולרע אינן אובייקטיביות אלא תוצאה של נורמות והרגלים.