נקדים ונגדיר:
כל מה שהאדם יודע אותו בשכל אנושי, הוא יודע אותו בתוך זמן ומקום (ראה כאן).
אם אין מקום, אין כלום ואז אין זמן. וגם כדי שלא יהיה ציר זמן צריך שלא יהיה כלום, דהיינו, העדר מוחלט של מרחב המקום. קיומם של מרחב המקום ושל ציר הזמן קשור זה בזה.
מימד המקום ומימד הזמן הם שתי ישויות שונות. ז"א מקום שונה מ: זמן. המקום והזמן הם מעין 2 תחושות שונות. קיימת תחושת זמן וקיימת תחושת מקום. המקום והזמן הם סוג של תחושה / חוויה / הוויה / ישות וכולי.
גם המקום וגם הזמן נמצאים בתוך המציאות. הזמן והמקום הופיעו בבת אחת בתוך המציאות, יש מאין. שניהם בבת אחת. התחושה של הזמן היא אינה נגזרת של תחושת המקום. וכן תחושת המקום היא אינה נגזרת של תחושת הזמן.
גם המקום וגם הזמן, הם נגזרת ותולדה ותוצאה של משהו אחר, דהיינו, הזמן והמקום וכמובן כל מה שיש בהם, הם נגזרת של מהותה של המציאות.
ז"א בטרם היה העולם קיים כפי מה שהאדם מכיר אותו, בטרם בריאת העולם / המפץ הגדול, קודם לכן הייתה קיימת מציאות נצחית שלא היו בה לא זמן ולא מקום.
אפשר לומר שלא היה בה שום דבר, דהיינו, היא הייתה כלום, ושמאותו הכלום הופיע משהו שהוא המקום והזמן. ואפשר גם לומר שהיה בה הכל, ושמאותו הכל נגזר ממנו חלק קטן שהם הזמן והמקום.
*
נקודה להתבוננות:
המקום נמצא בתוך המציאות.
אם נשאל מה גדול יותר מאשר כל המקום כולו? נשיב: ה"שלם", ה"הכל", המציאות עצמה שבתוכה נמצא המקום. המהות של המציאות, גדולה מכל המקום כולו.
וכאן יש להזכיר בקצרה את מה שכבר ביארתי, כי כל מרחב המקום כולו נכנס לתוך מחשבה אחת, כמו גם כל ציר הזמן כולו שנכנס לתוך רגע אחד (ראה כאן).
בכל מקרה, מה שמקיף את המקום כולו הוא ה"הכל" דהיינו, המהות של המציאות שחלק ממנה הוא המקום.
עכשיו נלך לכיוון ההפוך.
אם ניקח את כל המקום כולו, נרוקן אותו, נכניס אותו לנקודה אחת קטנה, ונעלים אותה, עם מה נישאר? נשיב: עם כלום.
*
וכאן צריך לעצור ולהתבונן, כאשר אנחנו מעלימים את המקום כולו, אנחנו אומרים שאנחנו נשארים עם כלום. אבל הכלום הזה הוא מה שמקיף את המקום כולו, הוא אותה המהות ממש של מה שגדול יותר מכל המקום כולו.
*
את מה מכנה האדם בשם "כלום"? להעדר / חסר / שלילה של כל מה שישנו.
כאשר האדם מגיע להעדר של כל מה שישנו, הוא בעצם מגיע ל"אין", דהיינו, מה שאיננו. ולמה שאיננו האדם קורא כלום.
אך האם זו האמת?
האם באמת הכלום וה"אין" הזה הוא באמת כ"כ קטן, או שמא כאשר אנחנו מעלימים את ה"יש" אנחנו חוזרים אל ה"שלם" שממנו נגזרה כל המציאות כולה?!
על האדם להתבונן בעין אמיתית ולהבין כי קיימת מהות כלשהי אחת שמהווה בכל רגע מחדש את כל מה שישנו.
ז"א קיימת ישות אחת שהיא המהות הבסיסית ביותר של המציאות, שהמהות הזאת נמצאת בכל דבר שקיים.
המהות של המציאות הייתה קיימת גם בטרם היה קיים הזמן וגם בטרם היה קיים המקום. המהות של המציאות קיימת גם עכשיו אחרי שיש זמן וגם עכשיו אחרי שיש מקום...
כל מה שהאדם יודע אותו בשכל אנושי, הוא יודע אותו בתוך זמן ומקום (ראה כאן).
אם אין מקום, אין כלום ואז אין זמן. וגם כדי שלא יהיה ציר זמן צריך שלא יהיה כלום, דהיינו, העדר מוחלט של מרחב המקום. קיומם של מרחב המקום ושל ציר הזמן קשור זה בזה.
מימד המקום ומימד הזמן הם שתי ישויות שונות. ז"א מקום שונה מ: זמן. המקום והזמן הם מעין 2 תחושות שונות. קיימת תחושת זמן וקיימת תחושת מקום. המקום והזמן הם סוג של תחושה / חוויה / הוויה / ישות וכולי.
גם המקום וגם הזמן נמצאים בתוך המציאות. הזמן והמקום הופיעו בבת אחת בתוך המציאות, יש מאין. שניהם בבת אחת. התחושה של הזמן היא אינה נגזרת של תחושת המקום. וכן תחושת המקום היא אינה נגזרת של תחושת הזמן.
גם המקום וגם הזמן, הם נגזרת ותולדה ותוצאה של משהו אחר, דהיינו, הזמן והמקום וכמובן כל מה שיש בהם, הם נגזרת של מהותה של המציאות.
ז"א בטרם היה העולם קיים כפי מה שהאדם מכיר אותו, בטרם בריאת העולם / המפץ הגדול, קודם לכן הייתה קיימת מציאות נצחית שלא היו בה לא זמן ולא מקום.
אפשר לומר שלא היה בה שום דבר, דהיינו, היא הייתה כלום, ושמאותו הכלום הופיע משהו שהוא המקום והזמן. ואפשר גם לומר שהיה בה הכל, ושמאותו הכל נגזר ממנו חלק קטן שהם הזמן והמקום.
*
נקודה להתבוננות:
המקום נמצא בתוך המציאות.
אם נשאל מה גדול יותר מאשר כל המקום כולו? נשיב: ה"שלם", ה"הכל", המציאות עצמה שבתוכה נמצא המקום. המהות של המציאות, גדולה מכל המקום כולו.
וכאן יש להזכיר בקצרה את מה שכבר ביארתי, כי כל מרחב המקום כולו נכנס לתוך מחשבה אחת, כמו גם כל ציר הזמן כולו שנכנס לתוך רגע אחד (ראה כאן).
בכל מקרה, מה שמקיף את המקום כולו הוא ה"הכל" דהיינו, המהות של המציאות שחלק ממנה הוא המקום.
עכשיו נלך לכיוון ההפוך.
אם ניקח את כל המקום כולו, נרוקן אותו, נכניס אותו לנקודה אחת קטנה, ונעלים אותה, עם מה נישאר? נשיב: עם כלום.
*
וכאן צריך לעצור ולהתבונן, כאשר אנחנו מעלימים את המקום כולו, אנחנו אומרים שאנחנו נשארים עם כלום. אבל הכלום הזה הוא מה שמקיף את המקום כולו, הוא אותה המהות ממש של מה שגדול יותר מכל המקום כולו.
*
את מה מכנה האדם בשם "כלום"? להעדר / חסר / שלילה של כל מה שישנו.
כאשר האדם מגיע להעדר של כל מה שישנו, הוא בעצם מגיע ל"אין", דהיינו, מה שאיננו. ולמה שאיננו האדם קורא כלום.
אך האם זו האמת?
האם באמת הכלום וה"אין" הזה הוא באמת כ"כ קטן, או שמא כאשר אנחנו מעלימים את ה"יש" אנחנו חוזרים אל ה"שלם" שממנו נגזרה כל המציאות כולה?!
על האדם להתבונן בעין אמיתית ולהבין כי קיימת מהות כלשהי אחת שמהווה בכל רגע מחדש את כל מה שישנו.
ז"א קיימת ישות אחת שהיא המהות הבסיסית ביותר של המציאות, שהמהות הזאת נמצאת בכל דבר שקיים.
המהות של המציאות הייתה קיימת גם בטרם היה קיים הזמן וגם בטרם היה קיים המקום. המהות של המציאות קיימת גם עכשיו אחרי שיש זמן וגם עכשיו אחרי שיש מקום...
050-3331-331