האם באמת מתרגלים לכל דבר?

הרעיון המרכזי שאליעד כהן מציג הוא השאלה האם אפשר להתרגל לכל דבר או לא, והאם ישנם דברים שהמוח לא באמת מתרגל אליהם לעולם. אליעד מדגיש כי לכאורה קיימת תפיסה נפוצה שהאדם מתרגל לכל דבר, גם לחוויות הטובות וגם לחוויות הרעות, אבל הוא מסביר שהעניין מורכב יותר מכך.

מדוע אנחנו לא באמת מתרגלים לשום דבר באופן מוחלט?

אליעד מסביר שכאשר אנשים אומרים "מתרגלים לכל דבר", הכוונה שלהם היא שהדבר הופך למחוייב, כאילו אין לאדם ברירה אלא לקבל אותו. לדוגמה, אדם מתרגל לכך שהוא חייב לאכול כל שלוש שעות או שהוא חייב לנשום כל הזמן. אליעד מתאר מצב שבו האדם לא חש שהוא במאבק תמידי נגד הצורך לנשום, מפני שהוא תופס זאת כמציאות שאין טעם להיאבק בה, בדיוק כמו שאין טעם להיאבק בחוסר היכולת לעבור דרך קיר. זה הופך למחויב המציאות.

עם זאת, אליעד מוסיף נקודה משמעותית: למרות שהאדם לא נאבק במצב מסוים, תמיד המוח ממשיך לחפש דרכים לשנות או לשפר את המצב. הוא מביא דוגמה שאנשים לא נאבקים בעובדה שהם לא יכולים לעבור דרך קירות, אבל בכל זאת המוח מחפש טכנולוגיות שיאפשרו זאת או דרכים לעקוף את המגבלה, למשל באמצעות מצלמות שיאפשרו לראות מה נמצא מאחורי הקיר.

אליעד ממשיך עם דוגמאות נוספות:

• אדם חייב לאכול כל כמה שעות, אך עדיין יש ניסיון מתמיד למצוא פטנטים ושיטות שיאפשרו לאדם לאכול פחות, או להתקיים בלי צורך תמידי באכילה.
• האדם לא נאבק באופן יום - יומי בעובדה שכדור הארץ הוא מעין "כלא", אך המוח עדיין מנסה למצוא דרכים לצאת מכדור הארץ לחלל החיצון.
• אנשים חיים במגבלות בריאותיות, למשל כאשר הם צריכים לקחת תרופה מסוימת באופן קבוע, וגם כאן למרות ההתרגלות, המוח תמיד מחפש פתרונות רפואיים חדשים כדי להקל או לשפר את איכות החיים.

הנקודה העיקרית שאליעד מחדד היא שהמוח לעולם אינו באמת משלים באופן מוחלט עם שום דבר, תמיד ישנה שאיפה פנימית ליציאה מן המחויב ולהשגת חופש או שינוי. אין באמת הרגל מוחלט שאין בו ניסיון לשינוי.

מה קורה אם הכל טוב בלי רע?

אליעד מציין רעיון נוסף: אנשים מנסים לדמיין מצב שבו הכל טוב, מצב שבו אין בכלל רע. אך הוא מסביר כי המצב הזה לא אפשרי באמת. הוא מציג את הטענה הידועה שבלי רע, גם לא יהיה טוב, כי הטוב מוגדר רק ביחס לרע. לפי ההסבר שלו, לו העולם היה טוב לחלוטין, היה נוצר מצב אבסורדי שבו לא היה שום דבר שישווה אליו את הטוב, ולכן המצב הטוב בעצמו היה הופך להיות חסר משמעות וגרוע.

הוא מביא דוגמה מוחשית לכך:

• אם לא היו טרוריסטים בעולם, אנשים היו מתחילים להתלונן על בעיות אחרות, קטנות הרבה יותר, וכך היה נוצר שוב "רע" מסוג חדש.
• אם הכל היה טוב לגמרי, גם אז היו אנשים מרגישים שמשהו חסר להם, מפני שללא שום חיסרון אין משמעות לטוב.

המסקנה שאליעד מגיע אליה היא כי לעולם לא תהיה מציאות שבה אין כלל חיסרון, כי כל מציאות שהיא תמיד כוללת סוג מסוים של רע, או לפחות את תחושת החיסרון.

האם מתרגלים לרעיון ש"טוב ורע חייבים להיות יחד"?

אליעד מציין נקודה נוספת לגבי ההרגל: יש רעיונות שהמוח מתרגל אליהם לא בגלל תחושה פיזית או הרגל גופני, אלא בגלל שהשכל קובע שכך חייב להיות. לדוגמה, הרעיון שבלי טוב אין רע ובלי רע אין טוב הוא רעיון שהאדם מתרגל אליו לא בגלל תחושה אלא מפני שהשכל משכנע אותו שזהו חוק טבע שאין אפשרות אחרת. למרות זאת, אליעד אומר שגם לרעיון הזה אין השלמה מוחלטת, כי האדם ממשיך לתהות אם אולי בכל זאת אפשרי מצב של טוב ללא רע.

אליעד מתאר כיצד גם הרעיון הזה איננו הופך למחויב באופן מוחלט, כי אילו היה האדם משוכנע לחלוטין שאין טוב בלי רע, הוא היה מפסיק לחפש מצב טוב יותר. עצם העובדה שהאדם ממשיך לחפש מצב אידיאלי ללא רע, מעידה שגם לרעיון הזה האדם לא באמת מתרגל לגמרי.

האם המוח אי פעם מפסיק לחפש פתרונות?

אליעד מסכם כי בסופו של דבר המוח אף פעם לא באמת מתרגל, כי תמיד קיימת בתוכו השאיפה לשנות את המציאות, לשפר אותה או למצוא אלטרנטיבה טובה יותר. הוא מציין שאין מצב של השלמה מוחלטת עם המציאות, והמוח תמיד ישאף לפרוץ כל גבול או מחסום שהפך למחויב לכאורה.

הוא ממחיש זאת בדוגמה הפשוטה והברורה של אכילה או של המגבלות הפיזיות: גם כשאדם נראה כאילו התרגל באופן מוחלט לצורך לאכול, עדיין המוח שלו ינסה להמציא דרכים לעקוף את הצורך הזה או לצמצם אותו.