למיטב הבנתי, המסקנה של הסרטון היא שאדם שחקר צריך להגיע למסקנה שכשרע לו זה חסר משמעות וכשטוב לו יש לזה משמעות, כי הוא בוחר לתת לזה משמעות.

הסרטון לא מסביר איך הגענו למסקנה הזו. ללא ספק זו מסקנה בריאה, אבל האם זו האמת? למה כשטוב לו יש לזה משמעות? מה המשמעות?

הנה הסבר שאני מציע:

1.אין טוב ורע מוחלטים (אלא רק יחסיים), כי על כל דבר שנתפס כטוב אפשר לשאול למה הוא טוב, ולקבל תשובה כי כך וכך, ואז אפשר לשאול על הכך וכך למה הוא טוב, עד שבשלב מסוים האדם לא יוכל לענות. וכן להפך על כל דבר רע אי אפשר להוכיח שהוא רע. הדברים שמקובל להגיד עליהם שהם טובים או רעים זה בהתאם לשטיפת המוח של התרבות הנוכחית (המערבית) שמגדירה לנו מה טוב ומה רע, ומה לרצות ואיך לחיות וכו'. כלומר, התרבות מכתיבה לנו כללים, מעין אקסיומות (כי כאמור אין להם היגיון כי אין טוב ורע מוחלטים), שמהם נגזרים כל מיני חוקים. לכן אומרים שהמוסר הוא יחסי לתקופה. בגלל שאין טוב ורע מוחלטים, אין גם משמעות מוחלטת (דברים שנתפסים כמשמעותיים הם גם יחסיים לרוח התרבות והתקופה). כך ניתן להגיע למסקנה הראשונית של הסרטון - לא משנה אם נרגיש טוב או רע - זה חסר משמעות.

2.הערה: בתור בן אדם שהתחנך לערכים של התרבות אני חושב שטוב שיש את המוסר היחסי הזה, כי הוא מונע כאוס. לצורך העניין אם לא היו מגדירים בתרבות שזה רע לרצוח ולגנוב וכו' (ע"ס הכלל מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך, או מה שאתה לא רוצה שיעשו לך ולקרובים לך אל תעשה לאחרים), היה פה ג'ונגל ואנשים היו מתנהגים הרבה יותר גרוע מחיות, כי יש להם יותר שכל ותאוות, ובסופו של דבר המין האנושי עלול להיכחד. כמובן ההערה בערבון מוגבל כי מה שאני או כל אחד אחר תופסים כטוב אינו טוב מוחלט (ניתן לשאול אולי עדיף שהמין האנושי ייכחד).

3.אנחנו חיים בעולם פיזי, שיש בו רגשות. ברגע נתון אדם יכול להרגיש טוב, רע, או שילוב כלשהו של שניהם, או אף אחד מהם. בדרך הטבע, כל אדם שואף למקסם את העוצמה של ההרגשה הטובה ואת משך הזמן שלה (וכן לצמצם את הסבל). אם לא הוא לא בן אדם אלא מלאך, או שהוא לגמרי משוגע, ששניהם לא דברים טבעיים, והרוב לא כאלה. לכן לדוגמא אנשים מעדיפים לאכול אוכל שטעים להם מאשר אוכל שמגעיל אותם (אלא אם כן לצורך העניין הם נהנים מאוכל שמגעיל אותם, אבל גם אז המטרה שלהם היא להרגיש טוב).

4.מאחר ויש לנו אינטרס להרגיש טוב, שווה לנו להגיע למסקנה של הסרטון, שהיא: אם רע לנו - זה חסר משמעות (וזו המסקנה המתבקשת ע"פ סעיף 1), ואם טוב לנו אז מצוין אין מה להתעסק בזה (כי אם נתעסק בזה זה עלול לדכא אותנו, ע"פ סעיף 1). אבל איך נגיע למסקנה הזו? הרי החלק השני של המסקנה אינו הגיוני, שהרי גם אם נרגיש טוב אין לזה משמעות.

5.לכן אנחנו צריכים להתנהג כמו התרבות המערבית. כמו שהיא המציאה כללים על כל בני חסותה, וקבעה מה טוב ומה רע, גם אותו אדם ימציא לעצמו אקסיומות, ויגדיר לעצמו מה טוב ומה רע (טוב ורע יחסיים לעצמו), בהתאם למה שיגרום לו למקסם את ההנאה שלו בעולם הזה. ההיגיון מאחורי השיטה הזו (של להגדיר לעצמי את הטוב ואת הרע) מתבסס על דרך הטבע שמוזכרת בסעיף 3.

6.כך ניתן להגדיר את האקסיומה הבאה: אם הגוף והמוח מרגישים טוב - זה הטוב המוחלט עבורי, ולכן אני צריך לשאוף לכך (לא באמת מדובר על טוב מוחלט, אלא מה שאני מגדיר כטוב). הערה: מדובר רק על הנאות שלא יכולות להזיק לך, לצורך העניין אם מדובר בהנאה רגעית שע"פ הניסיון שלך או של אחרים היא עלולה להזיק לך - היא לא חלק מהאקסיומה.

7.ואם הגוף והמוח מרגישים רע - זה לא משנה, כי אין שום אקסיומה שאומרת שהרגשה "רעה" של הגוף היא רעה, כי כאמור אין דבר כזה טוב ורע מוחלטים. וכך בעצם משתחררים מההרגשה שחייבים להרגיש טוב ולא רע, וכשהמרדף נפסק ממילא מרגישים יותר טוב.