מה הכוונה שהאין סוף הוא גם צמצום?

אליעד כהן מסביר בשיעורו בליקוטי מוהרן (חלק א' תורה לג) מושג חשוב ומרכזי מאוד: מושג ה"אין סוף" ומושג "הצמצום". לדבריו, האין סוף, שאותו אנחנו מכנים "הבורא" או "המהות האין - סופית", הוא בעצמו סוג של צמצום. על פי ההסבר, המושג "אין סוף" נשמע כביכול משהו שאין בו שום הגבלה, ולכן קשה לנו לחשוב עליו כצמצום. אבל אליעד מדגיש שהמושג "אין סוף" עצמו מוגבל בגלל עצם ההגדרה שלו כ"אין סוף". הוא צמצום במובן זה שישנה בו הגדרה ספציפית שאיננה מאפשרת לתפוס אותו מעבר להגדרה זו.

כדי להבין זאת טוב יותר, אליעד נותן דוגמה מפורטת: אם מדברים על משהו שהוא מעל הזמן, אפשר היה לחשוב שהדבר שמעל הזמן הוא משהו אחר, שונה במהותו מכל הימים והשעות. אבל דווקא רבי נחמן מברסלב מגדיר שהשורש של כל הימים הוא גם "יום". כלומר, השורש האינסופי של הזמן נקרא גם הוא "יום" - ולכן, באופן מסוים, הוא מוגבל בכך שהוא מוגדר תחת המושג "יום". הוא לא דבר אחר לחלוטין, הוא צמצום ראשוני שעומד בבסיס כל יתר הצמצומים.

מה משמעות הביטוי "שייר בדעתו" ומה הקשר למצוות?

אליעד מרחיב את הרעיון באמצעות הסבר המושג "שייר בדעתו". הכוונה היא שלפני שהבורא ברא את העולם, הוא החליט מראש דרך אילו מצוות ספציפיות יהיה אפשר להשיג אותו. דוגמה שמביא אליעד היא מצוות תפילין: הבורא "שייר בדעתו" שמצוות תפילין תכיל דווקא ארבע פרשיות, ארבעה בתים, רצועות ופרטים מסוימים. למה דווקא כך? כי זהו צמצום ספציפי שנועד לאפשר לאדם להשיג את האלוהות דרך הצמצום הזה.

אליעד מדגים זאת גם באמצעות דוגמה מוחשית: בדיוק כפי שאריה בטבע נוצר בתנאים ספציפיים של מהירות, מרחק, טמפרטורה וכו', כך גם המצוות הן מערכות מאוד מדויקות של צמצומים שנועדו לאפשר את ההשגה הרוחנית של הבורא. המצווה אינה רק פעולה פיזית או מעשה פשוט, אלא לבוש רוחני שנועד לגלות את האלוהות לאדם.

מדוע התורה נחשבת ללבוש שמאפשר השגה?

עוד נקודה משמעותית שאליעד כהן מעלה היא ההבנה שהתורה היא לבוש לאלוהות. יש תורה נסתרת, שהיא מעל כל השגה ומעל כל צורה, ואי אפשר לתפוס אותה, ויש תורה גלויה שהיא כבר מצומצמת לדרגה שאפשר להשיג אותה. כלומר, דווקא בגלל שהתורה מצומצמת בתוך צורות, פרטים ומצוות, האדם יכול להשיג דרכה את הבורא.

אליעד מוסיף הסבר שגם בתוך התורה עצמה קיימות שכבות שונות של עומק. יש את החלק החיצוני והגלוי, כמו קיום המצוות בפועל, ויש את הפנימיות של התורה - ההבנה של איך כל מצווה, כל רעיון וכל פרט הוא בעצם דרך להשיג את הבורא. זו כוונת המושג "פנימיות התורה".

מהי האהבה שהייתה לבורא לפני הבריאה?

אליעד כהן מפרט שקיימות שתי בחינות של אהבה: "אהבה בפועל" ו"אהבה בכוח". האהבה שבכוח היא אהבה שהבורא אהב את הבריאה עוד לפני שברא אותה. הוא אהב את ישראל כשהם עדיין היו במחשבתו. זו אהבה שנמצאת למעלה מהזמן ומהמידות, ללא שום צמצום או לבוש. אהבה זו נקראת "דעת סתומה", אהבה שאינה תלויה בשום דבר חיצוני.

לעומת זאת, אהבה שבפועל היא אהבה שמתממשת כשהנברא נמצא כבר בעולם. כלומר, הבורא רצה שנשיג אותו דרך מצוות, דרך צמצומים ספציפיים, ודווקא כך מתבטאת אהבתו בפועל. אליעד מדגיש שדווקא דרך הצמצומים אפשר להשיג את האהבה הזאת באופן מעשי ומוחשי.

כיצד השאלה "למה" מובילה לפנימיות...