מהי הדרך הנכונה לשאול שאלות כדי לגלות את המהות?

אחת השאלות הבסיסיות שאליעד כהן עוסק בהן היא השאלה כיצד ניתן להגיע למהותם של דברים. אנשים בדרך כלל נוטים לשאול "למה זה קורה?", "למה אני רוצה?", "למה אני אוהב?", אך השאלות האלה אינן בהכרח מובילות להבנה העמוקה ביותר של המהות. שאלות מסוג "למה" הן אמנם מועילות בהתחלה, אבל הן נשארות תמיד חיצוניות ופועלות במסגרת של סיבה ותוצאה. כאשר שואלים "למה זה קרה?", מחפשים מידע על משהו שקדם למצב הנוכחי, אך לא על עצם מהותו של הדבר.

אליעד מסביר שכדי לגלות את המהות, יש לעבור משאלת "למה" לשאלת "מה". במקום לשאול "למה אני רוצה?", יש לשאול "מה זה רצון?". במקום "למה זה קרה?", צריך לשאול "מה זה אומר לקרות?". ההבדל המהותי הוא שהשאלה "מה" עוסקת בפנימיות ובמהות הפנימית של הדבר, בעוד השאלה "למה" מתמקדת בגורמים חיצוניים.

לדוגמה, אם אדם רוצה להבין את המהות של אהבה, במקום לשאול "למה אני אוהב?", עליו לשאול "מה זה אהבה?". כך יגיע למקום עמוק יותר ויבין את האהבה בצורה מהותית יותר, למשל שמהות האהבה היא הרצון לאהוב את עצמו דרכה.

מהי הבעיה בשאלת ה"למה"?

שאלת "למה" מוגבלת משום שהיא פועלת על ציר הזמן ובמסגרת יחס של סיבה ותוצאה. כלומר, כאשר שואלים "למה", בעצם מנסים להסביר משהו שקורה עכשיו על ידי משהו שקרה לפניו, בעבר. לדוגמה, "למה אתה רוצה משהו?" התשובה תהיה "בגלל משהו אחר שרצית קודם". כך נשארים במעגל אינסופי של סיבות ותוצאות, ולעולם לא מגיעים לשורש המהותי האמיתי.

הבעיה הלוגית בשאלת "למה" היא שהיא אינסופית ומושכת אותך כל הזמן לעבר, בעוד המהות נמצאת תמיד בהווה, בנקודה הנוכחית. כדי להגיע למקור האמיתי, חייבים לעזוב את המישור הזמני של סיבה ותוצאה ולהיכנס לעומק מהות הדבר עצמו.

כיצד שאלת "מה" מובילה לגילוי המהות?

כאשר מתחילים לשאול "מה זה?" על כל דבר, כגון: "מה זה רצון?", "מה זה תחושה?", "מה זה קיום?", מגלים שכל הדברים בעולם הם בסך הכל צורות שונות של משהו אחד מהותי. כל הרגשות, המחשבות, הרצונות והתחושות, הן בסופו של דבר רק צורות שונות של אותו "יש" ראשוני.

אליעד מסביר שבחקירה העמוקה ביותר מגיעים בסופו של דבר לשאלות כמו "מה ההבדל בין יש לאין?". כאשר שואלים "מה זה יש?" בצורה עמוקה באמת, מגיעים לנקודת יסוד של הבנה שכל העולם הוא בעצם ביטוי של מהות אחת, ואין הבדל ממשי בין יש לאין. ברמה העמוקה ביותר, התפיסה של יש ואין מתאחדת, ואז האדם מגיע להבנה שאין הבדל אמיתי ביניהם.

מדוע החיפוש אחר המהות מוביל לאין?

אליעד מתאר מצב בו אם חוקרים מה הוא הדבר, שוב ושוב, בסופו של דבר מגיעים לנקודה שאין כלום מעבר לה. למשל, אם ניקח כל עצם ונשאל עליו "מה זה?" שוב ושוב, בסופו של דבר נגיע לנקודה שאין בה זמן, אין בה מקום, ואין בה שום דבר אחר מלבד האין עצמו. זוהי נקודת האפס שממנה הכל מתחיל. גם המעבר מאין ליש מתגלה בסוף כמעבר בתוך סוג של רצף פנימי.

החקירה המהותית, אם כן, מובילה להבנה העמוקה שכל הדברים שאנחנו רואים בעולם - רגשות, רצונות, אירועים, תחושות - הם רק צורות שונות של אותה מהות בסיסית. הניסיון להבין את ההבדל בין הדברים השונים, כמו אהבה, שנאה, רצון וכו', מוביל אותנו לבסיס יסודי אחד שממנו כל הדברים עשויים.

איך מתגברים על מעגל אינסופי של שאלות?

בסופו של דבר, התהליך של שאלות אינסופיות יכול ליצור מעגל או לופ שבו האדם מסתובב סביב עצמו. כשאדם שואל שאלות כמו "מה זה יש?", "מה זה אין?", הוא עלול למצוא את עצמו במעגל בלתי נגמר. כדי לשבור את המעגל הזה, הוא חייב להטיל ספק גם בעצם ההנחות שיש הבדל בין יש לאין. כאשר הוא מטיל ספק גם בהנחות האלה, הוא מגיע לנקודה שבה הוא יכול להפסיק לשאול, משום שהוא מבין שכל השאלות נובעות מאותה הנחת יסוד מוטעית שיש הבדל בין דבר לדבר.

ברגע שהאדם מגיע להבנה זו, הוא מבין שכל השאלות שהוא שואל הן ביטויים שונים של אותה שאלה מהותית אחת. ההכרה שאין באמת הבדל בין הדברים משחררת אותו מהלופ האינסופי של השאלות ומאפשרת לו להבין את האמת המוחלטת.