כאשר באים לנחם אבלים, במידה וברצוננו לגרום לאבלים להרגיש יותר טוב, לשם כך עלינו לדעת איך לנחם את האבלים בצורה שתגרום להם להרגיש יותר טוב ולא יותר רע. כי לפעמים הצורה שמנחמים את האבלים, גורמת להם להרגיש עוד יותר רע.

אז ניחום אבלים, זאת מיומנות מאוד מורכבת, וכמובן שכל מקרה לגופו. כי תלוי את מי מנחמים ואיזה אובדן מנחמים, איך האדם הקרוב נפטר וכיו"ב? אבל עדיין ניתן כאן כמה נקודות למחשבה לגבי תהליך של ניחום אבלים.

אז במהות של ניחום האבלים, אנחנו רוצים לנחם את האבל על כך שקרוב שלו נפטר. האבל מתאבל על כך שקרוב שלו נפטר, על כך שרע לו מכך שהקרוב שלו נפטר. בגלל שהאבל מרגיש שהיה יותר טוב אם אותו בן משפחה לא היה נפטר.

וכאשר אנחנו באים לנחם אבלים, אנחנו בעצם רוצים לגרום לאבל להרגיש פחות רע מכך שקרוב משפחתו נפטר. אז איך לוגית אפשרי לעשות את זה?

אז אחת האפשרויות הנפוצות בתהליך של ניחום אבלים, היא שמספרים בשבחו של הנפטר. למה עושים את זה? מסיבות שונות כאלו ואחרות, חלקן דתיות אמוניות, שמאמינים שסיפור שבחור של המת ישפיע על תהליכים שהמת עובר אחרי המוות. אבל כעת נתייחס להיבט של האם ואיך סיפור שבחו של הנפטר, משפיע על תהליך ניחום האבלים.

וכאן יש לומר, שבדרך כלל כאשר מרבים לספר בשבחו של הנפטר, לא רק שזה לא מנחם את המתאבלים, אלא אדרבה זה מגביר את רמת האבלות שלהם. משום שזה גורם להם עוד יותר להרגיש בחסרונו.

כי כאשר מספרים כמה הנפטר היה אדם טוב ואהב לעזור וכולי, זה עוד יותר מגביר את תחושת החיסרון כלפיו ועוד יותר מגביר את הגעגוע אליו. כך שלדבר על שבחו של המת, עשוי להגביר את תחושת הצער של המתאבלים.

מה שכן יש לומר, שיש זווית שבה מדברים על שבחו של המת, בתהליך שבו הוא מת, שכן מנחמת את האבלים ברמה כלשהי. לדוגמה, הנפטר מת, תוך כדי שהוא הגן בגופו על חבריו. מותו של הנפטר, היה בדרך שרבים ילמדו ממנה וכיו"ב.

במהות, כדי לנחם את האבלים, עלינו לנסות לגרום להם להרגיש פחות רע ויותר טוב, מכך שהנפטר מת. אז אם נצליח לגרום להם להרגיש שיצא משהו טוב מכך שהנפטר מת, משהו שהוא יותר טוב מאשר אם הוא היה חי, אז במובן מסויים, טוב שהוא מת ופחות רע שהוא מת. כי אומנם אנחנו מאבדים את הטוב שהיה אם הנפטר לא היה מת, אבל מצד שני יצא מהמוות של הנפטר משהו טוב ברמה כלשהי.

לדוגמה חייל שמת בקרב, שע"פ היהדות הוא נחשב למת על קידוש השם. ואם מדובר במשפחה של מאמינים, אז ללמות על קידוש השם יש לכך ערך גדול ביותר, שהאדם יכול להשיג אותו רק במותו ולא בחייו. וכיו"ב במהות עלינו לשאול, מה הדברים הטובים שיצאו מכך שהקרוב מת? איזה דבר טוב, החיים המתאבלים, יכולים להשיג ולקבל מכך שקרוב משפחתם מת? אילו ערכים יוצאים לטובה מכך שקרוב משפחתם מת? אולי בדרך שהוא מת, בנסיבות שהוא מת וכיו"ב.

ואז צריכים לעשות הפרדה, בין לספר בשבחו של המת כאשר הוא היה חי, לבין לספר בשבחו של המת, בדרך שבה הוא מת ובדרך שבה המוות שלו גרם לתועלת בעולם של המתאבלים. לדוגמה, אומנם לא יהיו לך ממנו נכדים, אבל הזיכרון והזכר שלו, יביא לך תועלת לא פחות מהנכדים שהוא היה יכול להביא וכיו"ב.

כמו כן צריך לדעת שבניחום אבלים, לפעמים הדרך לנחם את האבלים עוברת דרך השכל של השתיקה. דהיינו, לפעמים הדרך לנחם את האבלים, היא על ידי שתיקה ועל ידי שכל של קבלת המציאות כמו שהיא.

כי מצד האמת, קשה מאוד לנחם אבלים. כי קשה מאוד לגרום למישהו לחשוב, שיותר טוב לו למתאבל, שקרוב משפחתו מת, יותר מאשר הוא היה נשאר בחיים. כי מצד האמת בד"כ יותר טוב למתאבל זה שהנפטר לא היה נפטר. אא"כ לדוגמה מדובר על חולה בייסורים וכיו"ב, שאז אולי יותר טוב למתאבל, שהנפטר נפטר.

ומאחר שמצד האמת קשה לנחם אבלים בשכל של טוב ורע רגיל, לכן צריכים לנסות להתחבר לשכל של קבלת המציאות ללא תנאים. דהיינו, השכל של לקבל את המציאות כמו שהיא. ואם מדובר על אבלים שמאמינים באלוהים וכיו"ב, אז אפשרי לנחם אותם דרך השכל של "הכל לטובה", "השם נתן והשם לקח", "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", "שתוק כך עלה במחשבה לפני" וכיו"ב.

ואם זאת לא משפחה מאמינה, אז אפשרי לנחם דרך השכל של זו דרך הטבע שבסוף מתים ולא לכל דבר יש פתרון וכיו"ב.

כאשר מהות העצה היא, לגרום למתאבל להתחבר לשכל שבו הוא לא מחפש מה יצא טוב מהמוות ושהמתאבל לא מנסה להבין למה זה קרה לי ושהמתאבל לא מנסה לחפש את הטוב שברע וכיו"ב. אלא שהאבל מתחבר לשכל שבו הוא לא מחפש תשובות, אלא שותק ונכנע כלפי המציאות ומניף דגל לבן כלפי המציאות. להתחבר לשכל של השתיקה, שאין הבדל בין טוב לרע, שלא לכל דבר יש פתרון, לשכל של ביטול הרצון.

אז כנ"ל ניחום אבלים זה תהליך מורכב ביותר, וצריכים לדעת גם איך לא לספר בשבחו של המת יותר מידי, כדי לא להגדיל את הצער מכך שהוא מת. וכן מצד שני אפשרי להגדיל את השכל של הטוב שיצא מכך שהנפטר נפטר. וכן להגדיל את השכל של השתיקה, של לקבל את המציאות כמו שהיא וכולי.