למה אנשים שלומדים תורה חולקים על הצדיק?

אליעד כהן מסביר את דבריו של רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן תורה י"ב, אודות תופעת המחלוקת על הצדיקים. הוא מתחיל בטענה, שבדרך כלל אלה שלומדים תורה בצורה שכלית וביקורתית (כמו גמרא והלכה) הם אלו שחולקים על הצדיקים - אנשים שמבטאים את החיבור למציאות ולחיים דרך תפילה וחסד. לטענתו, החולקים על הצדיקים לא רק מסתייגים מהם, אלא אף מדברים עליהם בזלזול ובגאווה.

מה הכוונה שהצדיק הוא יעקב והתלמיד חכם הוא לבן?

אליעד מפרש שרבי נחמן משתמש בדימוי של יעקב ולבן כדי להמחיש שני טיפוסים שונים:

• יעקב (הצדיק)
  
  - לומד תורה "לשם שמיים", מתמקד בפנימיות ובמהות, ולא מקבל מיד את שכרו אלא בסוף ("עקב"). הצדיק רואה את המציאות מתוך ראיית הפנימיות, ומקבל שכרו בעולם הבא, כלומר, בסוף התהליך.
• לבן (התלמיד החכם)
  
  - לומד תורה אך לא לשם שמיים, אלא מתוך גאווה, להתייהר ולהתנגח עם אחרים. הוא מתמקד בפלפול ובצדדים הטכניים של הלימוד, ולא במהות האמיתית.

האם באמת טוב לצדיק רק בעולם הבא ולא בעולם הזה?

כאן עולה קושייה משמעותית שאליעד מדגיש: אם הצדיק באמת חי בתודעת שלמות וטוב לו כבר עכשיו, מדוע רבי נחמן אומר ששכרו גנוז לעולם הבא? ההסבר הוא שהצדיק, גם כשהוא סובל לכאורה בעולם הזה, עדיין טוב לו ברמה הפנימית. אדם רגיל מפרש טוב ורע באופן שטחי ולכן לא מבין מדוע נראה שהצדיק סובל. לעומת זאת, ברמה האמיתית, מי שמגיע לתודעת האחדות של הצדיק כבר נמצא בעולם הבא כאן ועכשיו. אך רבי נחמן משתמש בביטוי "עולם הבא" כדי שאנשים בעלי תודעה מוגבלת לא יפרשו לא נכון את דבריו.

למה הצדיק מדבר בצורה שנראית כסותרת את עצמו?

הצדיק חייב לדבר באופן שמשאיר מקום לפירושים שונים, כי אם היה מדבר באופן ברור וישיר בלבד, אף אחד לא היה מבין אותו באמת. אליעד מדגיש, שבגלל שהמציאות עצמה מורכבת תמיד מיתרונות וחסרונות, גם הצדיק - שמחובר למציאות הזאת - חייב להשתמש בשפה שיש בה חוסר שלמות, סתירות וטעויות - לכאורה. האדם השטחי, שמתעסק רק בפלפול ובהבנה שכלית מוגבלת, מוצא סתירות בדברי הצדיק ומאשים אותו בשקר. הוא לא מבין שהסתירות האלה הן הכרחיות.

מדוע אין דבר מושלם במציאות?

אליעד כהן מסביר שכל דבר שקיים חייב להכיל חסרונות, אחרת הוא לא היה יכול להיות קיים. עצם הקיום פירושו שהדבר הזה אינו אינסופי ואינו מוחלט, ולכן חייב שיהיו בו חסרונות. למשל, כוס קיימת, אך היא לא אינסופית ולכן בהכרח יש בה חיסרון - היא מוגבלת ולא מכילה את כל הדברים האפשריים.

איך אדם חולק על הצדיק הפנימי שבו עצמו?

אליעד אומר שכל אדם בעצם חולק על "הצדיק הפנימי" שלו, שהוא בעצם המציאות עצמה. כאשר אדם מתלונן שהחיים רעים לו, שהוא סובל, שיש לו בעיות - הוא בעצם חולק על עצמו ועל המציאות. הוא מאשים את המציאות ברוע, ולא מבין שהמציאות חייבת להכיל גם טוב וגם רע, משום שזה מה שמאפשר לה להתקיים. כל תלונה של האדם נגד המציאות היא למעשה תלונה נגד עצמו, כי בסוף הוא עצמו האחראי על חוויית החיים שלו.

מה הכוונה של תורה שבעל פה מול תורה שבכתב?

אליעד מסביר שרבי נחמן אומר שתורה שבכתב היא הפנימיות, המהות, הדברים הברורים, בעוד שתורה שבעל פה היא הפירושים, ההסברים והלבושים החיצוניים. כאשר האדם לומד רק תורה שבעל פה, ללא חיבור למהות הפנימית, הוא נשאר ברובד שטחי ומוגבל, ולכן חולק על הצדיק ולא מבין אותו. לעומת זאת, כאשר הוא לומד "לשם שמיים", הוא מתחבר לפנימיות של התורה ולמהות החיים, ואז הוא מתאחד עם הצדיק.

מה פירוש "נשיקין" לפי רבי נחמן?

אליעד מסביר שנשיקות לפי רבי נחמן הן בחינת "הידבקות רוחא ברוחא", כלומר, מצב שבו האדם מתחבר באופן מלא ופנימי עם המקור, עם "הרוח" שיצרה את המציאות. זו התכלית הגבוהה ביותר. אדם שלומד לשם שמיים מתחבר למציאות עצמה, וכך חווה אחדות ושלמות. אדם שלומד בצורה שטחית, לא יכול להגיע לחיבור הזה, ולכן נדמה לו שהמציאות רע לו - ושהוא סובל.

למה אלוהים כביכול לא מתנשק עם האדם?

אליעד נותן דימוי חזק ואומר שרבי נחמן מתאר שאדם שלא לומד לשם שמיים הוא כמו "נבלה", כמו פגר מת, שאלוהים לא רוצה להתנשק איתו. האדם חש שהמציאות (אלוהים) לא אוהבת אותו, לא טובה אליו, ולא מתקרבת אליו, כי הוא לא רואה את הפנימיות, אלא את החיצוניות בלבד. אולם, ברמת האחדות המוחלטת, אלוהים תמיד נמצא באחדות מושלמת עם האדם, והתחושה של הריחוק היא רק בפרספקטיבה של האדם.

לסיכום, מה המסר המרכזי של אליעד כהן?

המסר המרכזי שאליעד מעביר הוא שכל המחלוקת על הצדיקים וכל התלונות של האדם על המציאות הן בגלל שהאדם חי בצורה שטחית ולא מבין את מהות המציאות. מי שחי בתודעה פנימית, "לשם שמיים", יחווה את המציאות כאחדות וכטובה, ויבין שגם החסרונות הם חלק הכרחי ושלם של המציאות.