סיום החיפוש הרוחני, חשיבה מוחלטת, חשיבה יחסית, ללכת עד הסוף, להשתחרר מהרצון העצמי, להיות אובייקטיבי, להטיל ספק, בטוח במאה אחוז
מהו סיום החיפוש הרוחני ואיך מגיעים אליו?
החיפוש הרוחני מסתיים כאשר האדם מגיע לחשיבה מוחלטת ומפסיק להאמין לכל דבר שאינו ודאי במאה אחוז. אליעד מסביר כי כל עוד קיימת תחושה של "אני", האדם תמיד יחווה תחושת חיסרון בסיסית. התחושה הזו נוצרת כי כאשר האדם אומר "אני", המשמעות היא שיש משהו שהוא מזהה כ"לא אני". כלומר, האדם קיים רק ביחס לדבר שהוא אינו הוא. אליעד מדגים זאת עם ההפרדה הפשוטה בין "אני" לבין דברים אחרים: למשל, כאשר אדם מרגיש את הרגל שלו, הוא מרגיש זאת כאני, אבל רגל של אדם אחר הוא לא חווה כשלו, כי אין שם חוויה ישירה. באופן דומה, הקיום כולו, לדבריו, הוא יחסי - יש "אני" ויש "לא אני". אם לא הייתה הפרדה שכלית בין יש לאין, האדם לא היה מרגיש שחסר לו משהו, משום שלא היה לו למה להשוות את עצמו.
למה האדם תמיד מרגיש שחסר לו משהו?
התחושה של חיסרון נובעת מתוך תפיסת האדם שהוא קיים כמשהו מוגדר, ושהוא לא דברים אחרים. אליעד טוען שהעצם ההבנה של "אני קיים" גורמת באופן בלתי נמנע לתחושת חיסרון, כי הקיום הזה נשען על הרעיון שיש דברים שהם "לא אני". כיוון שכך, האדם חווה תמיד תחושה שחסר לו משהו, לא משנה מה ישיג. אליעד מסביר כי כל החסרונות השונים שהאדם חווה במהלך חייו הם רק ביטויים של אותו חיסרון יסודי, שהוא עצם ההפרדה של ה"אני" מהסביבה ומהמציאות שמסביבו.
האם ניתן להשתחרר מתחושת החיסרון המלווה אותנו?
אליעד מציג שתי אפשרויות מרכזיות:
אליעד מסביר את תרגול החשיבה המוחלטת כך: יש לרשום את כל הדברים שהאדם יודע או חושב שהוא יודע, ולבדוק אחד - אחד האם הידע הזה הוא מוחלט או יחסי. לדוגמה, האדם חושב שיש קיר בחדר. הוא צריך לבדוק אם הידיעה הזו מוחלטת או יחסית. אליעד מסביר כי הידיעה על הקיר היא תמיד יחסית, משום שניתן להטיל בה ספק: אולי מדובר בתעתוע או באשליה. מכאן הוא מדגיש שכל ידיעה בעולם שלנו היא ידיעה יחסית.
אליעד ממחיש את הרעיון באמצעות דוגמה נוספת: כאשר אדם מדבר עם חברו, הוא מאמין שהוא מבין אותו. אך באותה מידה, כאשר חתול משמיע קולות, האדם לא חווה שהוא מבין את החתול, משום שאין לו חוויה של הבנה. אליעד מדגים שהתחושה "אני מבין" היא יחסית בלבד ולא מוחלטת, כי תמיד קיים ספק. אפילו אם אדם חושב שהבין, תמיד יש סיכוי שהוא טועה או שהוא מפרש באופן מוטעה.
מה קורה כשמתרגלים חשיבה מוחלטת עד הסוף?
התרגול של חשיבה מוחלטת מוביל בהכרח למצב בו האדם כבר אינו יכול להאמין בשום דבר באופן מוחלט, אפילו לא בעצם הקיום שלו. בנקודה זו, כל ההבדלים בין "אני" ל"לא אני" מתבטלים, והחוויה שהאדם מזהה כקיום עצמי מתפוגגת. במצב זה, אין יותר חוויה של חיסרון, כי אין יותר מי שירגיש שחסר לו משהו. אין "אני" ברור שחווה חסרונות או יתרונות. זוהי הדרך להגיע לאובייקטיביות מלאה.
למה החשיבה המוחלטת אינה...
החיפוש הרוחני מסתיים כאשר האדם מגיע לחשיבה מוחלטת ומפסיק להאמין לכל דבר שאינו ודאי במאה אחוז. אליעד מסביר כי כל עוד קיימת תחושה של "אני", האדם תמיד יחווה תחושת חיסרון בסיסית. התחושה הזו נוצרת כי כאשר האדם אומר "אני", המשמעות היא שיש משהו שהוא מזהה כ"לא אני". כלומר, האדם קיים רק ביחס לדבר שהוא אינו הוא. אליעד מדגים זאת עם ההפרדה הפשוטה בין "אני" לבין דברים אחרים: למשל, כאשר אדם מרגיש את הרגל שלו, הוא מרגיש זאת כאני, אבל רגל של אדם אחר הוא לא חווה כשלו, כי אין שם חוויה ישירה. באופן דומה, הקיום כולו, לדבריו, הוא יחסי - יש "אני" ויש "לא אני". אם לא הייתה הפרדה שכלית בין יש לאין, האדם לא היה מרגיש שחסר לו משהו, משום שלא היה לו למה להשוות את עצמו.
למה האדם תמיד מרגיש שחסר לו משהו?
התחושה של חיסרון נובעת מתוך תפיסת האדם שהוא קיים כמשהו מוגדר, ושהוא לא דברים אחרים. אליעד טוען שהעצם ההבנה של "אני קיים" גורמת באופן בלתי נמנע לתחושת חיסרון, כי הקיום הזה נשען על הרעיון שיש דברים שהם "לא אני". כיוון שכך, האדם חווה תמיד תחושה שחסר לו משהו, לא משנה מה ישיג. אליעד מסביר כי כל החסרונות השונים שהאדם חווה במהלך חייו הם רק ביטויים של אותו חיסרון יסודי, שהוא עצם ההפרדה של ה"אני" מהסביבה ומהמציאות שמסביבו.
האם ניתן להשתחרר מתחושת החיסרון המלווה אותנו?
אליעד מציג שתי אפשרויות מרכזיות:
- האפשרות הראשונה: לקבל את התחושה הזו כחלק בלתי נפרד מהקיום. להבין שכל עוד יש "אני" קיים, תמיד יהיה חיסרון, ולקבל את היתרונות והחסרונות של החיים, כמו רגשות, מחשבות וחוויות. זוהי דרך החיים היחסית.
- האפשרות השנייה: ללכת עד הסוף עם החשיבה המוחלטת. בדרך הזו, האדם חייב לשלול כל דבר שאינו בטוח במאה אחוז, עד לרמה שאפילו עצם הקיום שלו מוטל בספק מוחלט.
אליעד מסביר את תרגול החשיבה המוחלטת כך: יש לרשום את כל הדברים שהאדם יודע או חושב שהוא יודע, ולבדוק אחד - אחד האם הידע הזה הוא מוחלט או יחסי. לדוגמה, האדם חושב שיש קיר בחדר. הוא צריך לבדוק אם הידיעה הזו מוחלטת או יחסית. אליעד מסביר כי הידיעה על הקיר היא תמיד יחסית, משום שניתן להטיל בה ספק: אולי מדובר בתעתוע או באשליה. מכאן הוא מדגיש שכל ידיעה בעולם שלנו היא ידיעה יחסית.
אליעד ממחיש את הרעיון באמצעות דוגמה נוספת: כאשר אדם מדבר עם חברו, הוא מאמין שהוא מבין אותו. אך באותה מידה, כאשר חתול משמיע קולות, האדם לא חווה שהוא מבין את החתול, משום שאין לו חוויה של הבנה. אליעד מדגים שהתחושה "אני מבין" היא יחסית בלבד ולא מוחלטת, כי תמיד קיים ספק. אפילו אם אדם חושב שהבין, תמיד יש סיכוי שהוא טועה או שהוא מפרש באופן מוטעה.
מה קורה כשמתרגלים חשיבה מוחלטת עד הסוף?
התרגול של חשיבה מוחלטת מוביל בהכרח למצב בו האדם כבר אינו יכול להאמין בשום דבר באופן מוחלט, אפילו לא בעצם הקיום שלו. בנקודה זו, כל ההבדלים בין "אני" ל"לא אני" מתבטלים, והחוויה שהאדם מזהה כקיום עצמי מתפוגגת. במצב זה, אין יותר חוויה של חיסרון, כי אין יותר מי שירגיש שחסר לו משהו. אין "אני" ברור שחווה חסרונות או יתרונות. זוהי הדרך להגיע לאובייקטיביות מלאה.
למה החשיבה המוחלטת אינה...
- מהי חשיבה מוחלטת?
- איך להטיל ספק בכל דבר?
- האם יש אמת מוחלטת?
- איך להשתחרר מתחושת חיסרון?
- מהו סיום החיפוש הרוחני?
- איך להפסיק להרגיש חיסרון?
- האם אפשר להגיע למוחלטות?
050-3331-331