למה מי שרוצה להתאבד, לא באמת שונא את המציאות עד הסוף?

אליעד כהן מסביר שלכאורה נראה שמי שרוצה להתאבד באמת שונא את המציאות ושונא את החיים שלו. לכאורה, אדם שרוצה להתאבד הגיע לרע המקסימלי, אבל לפי ההסבר של אליעד, מי שבאמת הגיע לרע המקסימלי לא ירצה בכלל להתאבד. למה זה כך? כי אם רע לך באופן מוחלט ואתה לא מדמיין שום אפשרות שטוב יותר, אז למעשה כבר לא יהיה לך שום מוטיבציה לעשות פעולה כלשהי, אפילו לא התאבדות. אם מישהו מסוגל לחשוב עדיין על אפשרות של התאבדות, סימן שהוא עדיין מאמין שיש משהו טוב יותר או לפחות משהו פחות רע.

אליעד נותן דוגמה על אדם שאומר שהוא לא רוצה לחיות כי הוא שונא את המשחק של המציאות, כי תמיד יש חיסרון, תמיד יש משהו לא מושלם. אליעד מציע לאדם כזה לחשוב על אפשרויות אחרות שהן אפילו יותר קיצוניות מהתאבדות, למשל להשמיד את כל המציאות, להשמיד את היקום כולו. אבל הוא מיד מציין בעיה נוספת: מה אם אחרי השמדת היקום, הוא ייווצר שוב מחדש? אולי היקום יחזור להתקיים מחדש, אולי הוא עצמו יתקיים מחדש, ואולי הוא יתעורר שוב למציאות דומה, או גרועה אפילו יותר.

מה הבעיה עם התאבדות לפי אליעד כהן?

הבעיה האמיתית שאליעד מציג עם התאבדות היא שאדם לא באמת יודע מה גורם לו להתקיים. כשמישהו מתאבד, הוא חושב שהוא פותר את הבעיה שלו, אבל הוא לא מבין שהבעיה הבסיסית היא לא בחיים עצמם אלא בתודעה שמרגישה את הקיום. אדם מתאבד כי רע לו, אבל הרע הזה נובע מתוך תחושת הקיום שלו עצמו. מי שינסה להתאבד לא פתר באמת את שורש הבעיה. שורש הבעיה הוא התחושה של "אני קיים", התחושה של ה"אני", ואם התחושה הזאת לא מטופלת מהשורש, היא יכולה לחזור שוב ושוב, אפילו אחרי המוות.

אליעד נותן דוגמה נוספת שממחישה את זה: אם אתה נמצא בכלא ורוצה לברוח, אולי תצליח, אבל אם לא תבין איך הגעת לכלא מלכתחילה, אולי תחזור אליו שוב. אם אתה לא רוצה לחזור לכלא אף פעם, לא מספיק רק לברוח, אתה חייב להבין איך בכלל הגעת למצב הזה של הכלא. אותו דבר עם התאבדות: מי שמתאבד רוצה לברוח מהכלא של החיים, אבל הוא לא מבין איך הוא נכנס לכלא הזה של הקיום. לכן, אם הוא לא יבין איך הוא התחיל להתקיים, הוא עלול לחזור ולחוות שוב את אותה מציאות, כי שורש הבעיה לא נפתר.

איך אפשר לוודא שלא תחזור למציאות אחרי המוות?

אליעד אומר שהדרך היחידה להבטיח שלא תחזור למציאות שוב, היא להבין לעומק איך אתה קיים מלכתחילה. עליך להבין מה יוצר את התחושה הזאת של "אני קיים". אם אתה לא מבין את זה, אתה לא פותר כלום. הוא נותן דוגמה של אדם שרוצה להרוג יתושים בחדר, אבל הוא לא בטוח מאיפה הם נכנסים. אם אתה לא יודע את מקור היתושים, הם יכולים לחזור תמיד. בדיוק אותו דבר עם הקיום והמציאות. אדם יכול להתאבד, אבל בלי הבנה מלאה של מקור התחושה של "אני קיים", הוא לא באמת נפטר מהבעיה.

למה ההתאבדות היא לא באמת פתרון לפי אליעד כהן?

אליעד מסביר שהתאבדות היא ניסיון לטפל בסימפטום ולא בשורש הבעיה. מי שמתאבד לא מבין שהתחושה שהחיים הם רעים מגיעה מהאופן שבו הוא חושב, מהדרך שבה הוא חווה את ה"אני" שלו. התאבדות היא פשוט דרך להימנע מלהתמודד עם שורש הסבל שהוא עצם הקיום, התודעה שאומרת "אני קיים". לדעת אליעד, כל ניסיון לברוח, להתאבד או להרוס את המציאות הוא חסר טעם אם לא מגיעים להבנה אמיתית ומוחלטת של הגורם לקיום התודעה עצמה.

מה הפתרון האמיתי לשנאת המציאות ולסבל של הקיום?

אליעד מציע שהדרך האמיתית והיחידה לפתור את הסבל של הקיום היא לחקור ולהבין עד הסוף מהי המציאות, מהי התודעה, ומי גורם לך לחוש שאתה קיים. אם תגיע להבנה הזו, ייתכן שלא תצטרך בכלל להתאבד כי תבין את טבעה של המציאות בצורה כה מוחלטת שתחושת הסבל כבר לא תתקיים. הדרך היחידה להשיג חופש מוחלט מהסבל, לפי אליעד, היא הבנה מוחלטת של הקיום ושל האני, לא פעולה כמו התאבדות, שאינה נוגעת בשורש הבעיה.

אליעד מדגים זאת בדוגמה של מישהו שאומר שהוא לא תלוי בכסף, אך עדיין רוצה להרוויח אותו. כל עוד קיימת אפשרות לרצות את הכסף, עדיין קיימת תלות. רק אם מישהו משמיד לחלוטין את אפשרות הרצון בכסף, הוא באמת חופשי ממנו. באותו אופן, רק מי שמשמיד את האפשרות להרגיש קיום עצמי, כלומר, להבין באמת איך הקיום פועל, הוא זה שישתחרר באמת.

אליעד מוסיף גם שייתכן שהדרך הזו של הבנת הקיום היא הדבר הכי קשה בעולם, אבל זו הדרך היחידה לפתרון אמיתי ומוחלט.