איך שנאה לחיים יכולה לעזור לאהוב אותם יותר?

הרעיון המרכזי שאליעד כהן מציג הוא פרדוקסלי במבט ראשון אך מאוד מעשי: דווקא באמצעות יכולתו של האדם

לשנוא את החיים

או במילים אחרות, באמצעות היכולת לא להיות תלוי או נאחז בחיים, הוא יכול ליהנות מהם באמת ולאהוב אותם יותר. אליעד מסביר שככל שהאדם נאחז חזק יותר ברצון להצליח, להיות עשיר, להיות בריא, או להיות מפורסם, כך נוצרת אצלו תלות רגשית עצומה במימוש הרצונות האלה. כשהמציאות אינה מתאימה לציפיות האלו, האדם מתחיל לסבול, להתאכזב, ואף לשנוא את החיים.

למה האהבה הגדולה לחיים הופכת לשנאה גדולה?

אליעד נותן דוגמא מוחשית לעניין: גבר שאוהב מאוד בחורה, ואומר לה "אני לא יכול בלעדייך, את החיים שלי". לכאורה זוהי אהבה גדולה, אבל דווקא האהבה הקיצונית הזאת יוצרת אצלו תלות רגשית, והוא מתחיל לשנוא אותה, לא בגללה, אלא בגלל התחושה שהוא תלוי בה. אישה שמרגישה שהגבר שלה הוא כל עולמה, מרגישה נהדר בהתחלה, אבל בהמשך היא תתחיל לשנוא אותו כי היא תשנא את התלות שלה בו.

הדבר נכון בדיוק גם ביחס לחיים עצמם: ככל שהאדם אומר לעצמו "אני חייב להצליח, אני חייב לחיות חיים מוצלחים", כך הוא מתאהב בתמונה מסוימת של החיים. ברגע שהחיים לא מתאימים לאותה תמונה אידיאלית, הוא מתחיל לשנוא את החיים, כי הוא מרגיש שהוא תקוע במציאות שלא תואמת את ציפיותיו.

איך הרצון להצליח בחיים מוביל לשנאת החיים?

ככל שהאדם מדמיין ומתרגש מאוד מהמחשבה שיהיה מפורסם, עשיר או מוצלח, כך מתעצמת אצלו האכזבה והסבל כשהוא לא משיג זאת. מי שממש רוצה להצליח בחיים, מתחיל לשנוא את עצמו ואת החיים, כשהוא מבין שהמציאות רחוקה מהחלום שלו. הרצון להצליח הופך לנטל ולמקור של כאב ותסכול.

לדוגמה, אם אדם חושב שלהיות מיליונר או מפורסם זה הכי טוב בעולם, הוא מתחיל לשנוא את החיים שבהם הוא לא מיליונר או מפורסם. כך יוצא שדווקא האהבה הגדולה שלו להצלחה הופכת לשנאה גדולה לחיים הרגילים שלו.

למה רצון עז לחיות יכול להוביל לרצון למות?

אליעד מסביר שאנשים שרוצים למות הם בדרך כלל אנשים שמאוד אוהבים את החיים, אך החיים לא מתאימים לציפיותיהם. כשהם לא משיגים את החיים שהם רוצים, הם מתאכזבים קשות ומרגישים רצון להתאבד. האדם מתאבד לא מתוך אדישות לחיים, אלא דווקא כי הוא אוהב את החיים מאוד, בצורה מסוימת וספציפית. כשהוא לא מצליח לממש את אהבתו הזאת, הוא מגיע לתסכול עצום שמוביל אותו לחשוב על התאבדות.

אדם שבאמת לא אכפת לו מהחיים, אומר לעצמו "מה זה משנה אם אחיה או אמות?" אדם כזה לא ירצה להתאבד, כי אין לו לחץ ואין לו מאבק מול המציאות. הוא פשוט חי עם מה שיש. דווקא האדישות הזאת יוצרת שלווה, והיעדר הרצון הקיצוני למות או לחיות, מונע ממנו לרצות לפגוע בעצמו.

כיצד הפחתת ההיצמדות מגבירה את ההנאה מהחיים?

אליעד ממליץ לאדם להסתכל על החיים כעל משחק, שבו אפשר לנצח ואפשר להפסיד. כשאדם מבין שהוא לא באמת חייב להצליח ולא חייב שום דבר בחיים, הוא מוריד מעצמו את הלחץ הנפשי. הוא יכול עכשיו לשחק במשחק החיים בצורה חופשית ומהנה, מבלי להרגיש שכל דבר הוא גורלי.

לדוגמה, כשאדם אומר לעצמו: "לא אכפת לי לא להצליח, לא אכפת לי לא להיות עשיר, לא אכפת לי למות", הוא מפסיק להילחם בכוח במציאות. ואז, דווקא מהמקום הזה, קל יותר לחיות בשלווה, כי לא חייבים להוכיח כלום.

איך דווקא ההכרה בשנאה ובאי - היצמדות מביאה רוגע נפשי?

אליעד מסביר שאדם שחי במחשבה ש"אני חייב להצליח" או "אני חייב להיות מאושר", כל הזמן נמצא במאבק ובחרדה מול המציאות. לעומת זאת, מי שמכיר בזה שהוא גם שונא את החיים, או לפחות לא חייב שום דבר, משתחרר מהלחץ ומתחיל להירגע. המחשבה "לא אכפת לי מכלום" יוצרת מצב שבו האדם לא חייב להצליח ולא חייב להוכיח כלום, ובכך נוצר רוגע ושלווה פנימית.

למה כדאי לקבל גם את השנאה ולא רק את האהבה?

אליעד טוען שהכרה בכך שאנחנו גם שונאים את החיים ואת התלות שלנו בהם, מאפשרת לנו להשתחרר מהאובססיה ומהתלות ברצונותינו. אם נכיר בשנאה ולא נדחיק אותה, יהיה לנו קל יותר לקבל את המציאות כפי שהיא ולא רק כפי שאנחנו רוצים שהיא תהיה.

לדוגמה, אם אדם יכיר בכך שהוא גם שונא את התלות שלו בבן הזוג, הוא יוכל להשתחרר מתלות זו ולחיות יותר בנוחות גם כשהדברים לא מסתדרים בדיוק כפי שהוא רצה.

איך כל זה מוביל לאהבה אמיתית לחיים?

לבסוף, אליעד מדגיש שכאשר אנחנו מוכנים "לשנוא" את החיים, במובן של אי - היצמדות ואי - תלות, אנחנו מפסיקים לסבול כשהמציאות לא תואמת את הציפיות שלנו. אז האהבה לחיים מגיעה ממקום טבעי, נקי וללא לחץ. האדם מצליח ליהנות באמת ממה שיש לו, בלי אובססיה למה שאין לו, וכך הוא אוהב את החיים באופן עמוק ומאוזן יותר.

איך שנאה לחיים יכולה לעזור לאהוב אותם יותר?

הרעיון המרכזי הוא שככל שאדם מרגיש שהוא חייב להצליח בחיים, להיות עשיר או מפורסם, כך הוא עלול להתחיל לשנוא את החיים כשהמציאות לא תואמת את הציפיות שלו. ההיצמדות העזה לרעיון של "אני חייב להצליח כמה שיותר" או "אני חייב לחיות כמה שיותר" גורמת לאדם תסכול ורצון להתרחק מהחיים. לעומת זאת, כשאדם אומר לעצמו "לא אכפת לי לא להצליח", הוא למעשה נרגע, מוריד את רף הציפיות ויכול לחוות יותר הנאה מהמציאות כפי שהיא.

איך אהבה גדולה הופכת לשנאה?

דוגמה בולטת היא גבר או אישה שאוהבים מאוד את בן או בת הזוג. אהבה קיצונית יוצרת תלות רגשית, וכשאדם תלוי במישהו, הוא מרגיש חסר אונים בלעדיו. מתוך אותה תלות נוצרת שנאה, כי האדם שונא את התחושה שהוא לא יכול לתפקד ללא אהבתו של האחר. הדבר נכון גם לגבי אהבת החיים: אהבה מוגזמת לחיים גוררת תלות, וכשהחיים לא מתנהלים כרצוי, מתחילה שנאה לחיים עצמם.

איך הרצון להצליח גורם לשנוא את החיים?

אדם שרוצה מאוד להצליח ולהגיע להישגים גבוהים, מדמיין את עצמו במצב אידיאלי. הוא כל כך אוהב את הדמיון של הצלחה, פרסום או כסף, עד שכאשר הוא מגלה שהוא לא משיג זאת, הוא מתחיל לכעוס ולשנוא את חייו. במקום לראות את ההתקדמות ואת המשחק של החיים, הוא רואה רק את המרחק בינו לבין החלום הגדול. ככל שהאהבה להצלחה גדולה יותר, כך השנאה לכישלון ולחיים כפי שהם גוברת.

למה לפעמים רצון לחיות מוביל לרצון למות?

יש אנשים שמגיעים למצב של רצון להתאבד לא בגלל שהם אדישים לחיים, אלא דווקא בגלל שהם אוהבים את החיים יותר מדי ורוצים אותם בצורה ספציפית. כשהם לא מצליחים לממש את אותם רצונות עזים, נוצר תסכול עצום שמוביל לשנאה ולתחושת חוסר מוצא. מי שבאמת לא אכפת לו מהחיים לא ימהר להתאבד, כי אין לו דחף חזק נגד המציאות.

איך להפחית את ההיאחזות כדי להגדיל את ההנאה מהחיים?

כאשר אדם מבין שהחיים הם מעין משחק, שאינו חייב תמיד להצליח בו ושאינו חייב לחיות דווקא על פי ציפיותיו, נוצרת הקלה נפשית. אם לא חייבים כלום, אפשר לבחור לשחק, ליהנות, לנסות להצליח בלי לקחת את זה קשה מדי. על ידי ויתור על הכרח ההצלחה, מגלים שאפשר ליהנות מהחיים בלי תלות מוגזמת בתוצאות.

מדוע "שנאה" במובן של חוסר היצמדות מובילה לרוגע נפשי?

מי שאומר לעצמו "לא אכפת לי למות" או "לא אכפת לי לא להצליח" מכניס את עצמו למצב שבו אין לו יותר לחץ להילחם במציאות. הוא אינו צריך להוכיח כלום, לא לעצמו ולא לאחרים. במצב כזה, כשהוא בוחר לפעול, זה מגיע ממקום נקי יותר ופחות כפייתי. כך האהבה לחיים עולה בצורה טבעית, ללא מתח מיותר.

למה כדאי להכיר גם בשנאה לצד האהבה?

דווקא ההבנה שיש בנו גם שנאה לחיים, שנאה להישגים או לתלות באדם אהוב, מאפשרת לנו לאזן את עצמנו. על ידי כך מורידים את הלחץ, ומפסיקים לצפות שהחיים יתאימו בדיוק לדמיונות או לרצונות. כשיש פחות אובססיה לאהבה ולהצלחה, יש יותר חופש נפשי ליהנות.

איך כל זה עוזר לאהוב יותר את החיים?

בסופו של דבר, כשאנחנו מרשים לעצמנו "לשנוא" במובן של אי - היצמדות, אנחנו מפחיתים את החרדה מכישלון ומקלים על עצמנו את הלחץ להצליח. כך אנחנו מתקרבים לנקודה שבה אנחנו פשוט חיים, נהנים ממה שיש, ומקבלים את מה שאין. ברגע שעושים זאת, תחושת האהבה לחיים צומחת באופן טבעי, בלי להיות תלויה בתנאים חיצוניים.