למה היא חושבת שאני לא אוהב אותה? למה הוא חושב שאני לא אוהב אותו? במה תלוי שמישהו יחשוב שאוהבים אותו? איך לגרום למישהו לחשוב שאוהבים אותו? איך אהבה עצמית משפיעה על האמונה שאוהבים אותך? אהבה עצמית ואהבה חיצונית
למה הוא חושב שאני לא אוהב אותו? למה היא חושבת שאני לא אוהב אותה? במה תלוי שמישהו יחשוב שאוהבים אותו?
אליעד כהן מסביר מצב שבו אדם באמת אוהב מישהו, עושה עבורו דברים טובים ומשקיע בו, אבל הצד השני עדיין בטוח שלא אוהבים אותו, או אפילו בטוח ששונאים אותו. נשאלת השאלה: איך יכול להיות שאתה באמת אוהב מישהו והוא עדיין משוכנע שלא אוהבים אותו?
אליעד מנתח את המצב ואומר שיש לכך שתי סיבות עיקריות - סיבה רגשית וסיבה שכלית.
הסיבה הרגשית היא שלפעמים אדם חושש לקבל אהבה, כי אהבה מחייבת אותו להחזיר אהבה, והוא לא מרגיש שהוא יכול לעמוד במחויבות הזו. למשל, אם מישהו מאוד אוהב אותי, אולי אני מרגיש שאני חייב להחזיר לו באותה מידה, וזה מלחיץ אותי. או שאני פוחד לאבד את האהבה שקיבלתי, ולכן מראש אני דוחה אותה או מפחית מחשיבותה. כך, האדם יעדיף לחשוב שלא באמת אוהבים אותו, כי זה חוסך לו התמודדות רגשית קשה.
הסיבה השכלית, שהיא הסיבה שאליעד מדגיש במיוחד, היא שאדם שלא אוהב את עצמו, או שחושב שהוא לא ראוי לאהבה, לא מסוגל להאמין באמת שמישהו אחר אוהב אותו. אם אני משוכנע שאני "לא שווה" או שאני "פגום", לא הגיוני בעיניי שמישהו באמת יאהב אותי כמו שאני. כך שגם אם בפועל באמת אוהבים אותי - במוח שלי זה נראה לא הגיוני. במצב כזה, האדם בטוח שיש כאן מניע נסתר, מניפולציה, שקר או כוונה לנצל אותו. הוא מפרש את סימני האהבה של האחר כהונאה או כמשהו חשוד.
אליעד נותן דוגמה ברורה לכך: נניח שאתה חושב שאתה ראוי לאהבה של 30%, אבל בפועל מישהו נותן לך אהבה של 50%. אתה לא יכול לקבל זאת, כי אתה משוכנע שזו טעות. משהו כאן לא מסתדר עם התפיסה העצמית שלך. אתה לא יכול להאמין שמישהו באמת רואה בך משהו טוב, כי אתה בעצמך לא רואה את זה. לכן, כדי להאמין שמישהו באמת אוהב אותך, אתה קודם כל חייב ללמוד לאהוב את עצמך.
אליעד מבהיר נקודה נוספת: אם אדם לא אוהב את עצמו, הוא יתקשה לקבל אהבה, אבל אם הוא אוהב את עצמו יותר מדי (בצורה לא מאוזנת), הוא עלול לפרש כל דבר שלילי שאחרים עושים לו כאילו זו אהבה. כלומר, לפעמים אדם שמאוהב בעצמו בצורה מוגזמת, יכול להתכחש למציאות ולחשוב שאוהבים אותו גם כשהמציאות מראה ההפך.
הוא מוסיף דוגמה נוספת לגבי בגידה: אדם שחושב שהוא לא מספיק טוב, בטוח שאם בן הזוג יגלה "מי הוא באמת", הוא מיד יבגוד בו או יעזוב אותו. כך שהחשדנות וחוסר האמונה באהבה נובעים מתפיסת עצמי שלילית, ולא באמת מהתנהגות הצד השני. האדם רואה את המציאות לפי האופן שבו הוא תופס את עצמו: אם הוא חושב שהוא לא מספיק טוב, הוא יניח שגם הצד השני חושב ככה. התוצאה היא חשש תמידי שהצד השני בוגד או יעזוב.
המסקנה שאליעד מגיע אליה היא שכדי שאדם יאמין שמישהו באמת אוהב אותו, הוא חייב לפתח אהבה עצמית בריאה. כאשר אדם ירגיש שהוא ראוי לאהבה, אז כשמישהו אחר יעניק לו אהבה - הוא יוכל לקבל אותה בשמחה ולא יחשוד או יפרש אותה בצורה שלילית. היכולת להאמין שאוהבים אותך תלויה קודם כל ביכולת שלך לאהוב את עצמך.
אליעד כהן מסביר מצב שבו אדם באמת אוהב מישהו, עושה עבורו דברים טובים ומשקיע בו, אבל הצד השני עדיין בטוח שלא אוהבים אותו, או אפילו בטוח ששונאים אותו. נשאלת השאלה: איך יכול להיות שאתה באמת אוהב מישהו והוא עדיין משוכנע שלא אוהבים אותו?
אליעד מנתח את המצב ואומר שיש לכך שתי סיבות עיקריות - סיבה רגשית וסיבה שכלית.
הסיבה הרגשית היא שלפעמים אדם חושש לקבל אהבה, כי אהבה מחייבת אותו להחזיר אהבה, והוא לא מרגיש שהוא יכול לעמוד במחויבות הזו. למשל, אם מישהו מאוד אוהב אותי, אולי אני מרגיש שאני חייב להחזיר לו באותה מידה, וזה מלחיץ אותי. או שאני פוחד לאבד את האהבה שקיבלתי, ולכן מראש אני דוחה אותה או מפחית מחשיבותה. כך, האדם יעדיף לחשוב שלא באמת אוהבים אותו, כי זה חוסך לו התמודדות רגשית קשה.
הסיבה השכלית, שהיא הסיבה שאליעד מדגיש במיוחד, היא שאדם שלא אוהב את עצמו, או שחושב שהוא לא ראוי לאהבה, לא מסוגל להאמין באמת שמישהו אחר אוהב אותו. אם אני משוכנע שאני "לא שווה" או שאני "פגום", לא הגיוני בעיניי שמישהו באמת יאהב אותי כמו שאני. כך שגם אם בפועל באמת אוהבים אותי - במוח שלי זה נראה לא הגיוני. במצב כזה, האדם בטוח שיש כאן מניע נסתר, מניפולציה, שקר או כוונה לנצל אותו. הוא מפרש את סימני האהבה של האחר כהונאה או כמשהו חשוד.
אליעד נותן דוגמה ברורה לכך: נניח שאתה חושב שאתה ראוי לאהבה של 30%, אבל בפועל מישהו נותן לך אהבה של 50%. אתה לא יכול לקבל זאת, כי אתה משוכנע שזו טעות. משהו כאן לא מסתדר עם התפיסה העצמית שלך. אתה לא יכול להאמין שמישהו באמת רואה בך משהו טוב, כי אתה בעצמך לא רואה את זה. לכן, כדי להאמין שמישהו באמת אוהב אותך, אתה קודם כל חייב ללמוד לאהוב את עצמך.
אליעד מבהיר נקודה נוספת: אם אדם לא אוהב את עצמו, הוא יתקשה לקבל אהבה, אבל אם הוא אוהב את עצמו יותר מדי (בצורה לא מאוזנת), הוא עלול לפרש כל דבר שלילי שאחרים עושים לו כאילו זו אהבה. כלומר, לפעמים אדם שמאוהב בעצמו בצורה מוגזמת, יכול להתכחש למציאות ולחשוב שאוהבים אותו גם כשהמציאות מראה ההפך.
הוא מוסיף דוגמה נוספת לגבי בגידה: אדם שחושב שהוא לא מספיק טוב, בטוח שאם בן הזוג יגלה "מי הוא באמת", הוא מיד יבגוד בו או יעזוב אותו. כך שהחשדנות וחוסר האמונה באהבה נובעים מתפיסת עצמי שלילית, ולא באמת מהתנהגות הצד השני. האדם רואה את המציאות לפי האופן שבו הוא תופס את עצמו: אם הוא חושב שהוא לא מספיק טוב, הוא יניח שגם הצד השני חושב ככה. התוצאה היא חשש תמידי שהצד השני בוגד או יעזוב.
המסקנה שאליעד מגיע אליה היא שכדי שאדם יאמין שמישהו באמת אוהב אותו, הוא חייב לפתח אהבה עצמית בריאה. כאשר אדם ירגיש שהוא ראוי לאהבה, אז כשמישהו אחר יעניק לו אהבה - הוא יוכל לקבל אותה בשמחה ולא יחשוד או יפרש אותה בצורה שלילית. היכולת להאמין שאוהבים אותך תלויה קודם כל ביכולת שלך לאהוב את עצמך.
- למה היא חושבת שאני לא אוהב אותה?
- איך להאמין שמישהו באמת אוהב אותי?
- כיצד לפתח אהבה עצמית?
- למה אני מרגיש לא ראוי לאהבה?
- איך לפרש נכון את התנהגות בן הזוג?
איך יכול להיות שאתה מעניק אהבה למישהו והוא עדיין משוכנע שאתה לא אוהב אותו?
יש מקרים שבהם אדם מקבל מהצד השני אהבה, הערכה ומעשים טובים, אבל בכל זאת תופס את המציאות אחרת. אחד ההסברים לכך הוא ההיבט הרגשי: לפעמים האדם פשוט מרגיש רע מהמחשבה שאוהבים אותו. הוא חושש שיחויב להחזיר אהבה, מפחד לאבד את האהבה שקיבל, או מרגיש שברגע שיש אהבה - יכולים לפגוע בו יותר בקלות. לכן הוא בוחר לפרש כל סימן של אהבה כמשהו שלילי.
מדוע אדם מסוים עלול להעדיף שלא להרגיש אהוב?
בהיבט הרגשי, אהבה יכולה להציף פחדים או תחושת מחויבות. לדוגמה, אם אדם סבור שאם אוהבים אותו, כעת הוא "חייב" לתת אהבה בחזרה ולא בטוח שיצליח לעמוד בזה, הוא עלול להעדיף לחשוב שלא באמת אוהבים אותו. כך הוא לא צריך להתמודד עם התחושה שעליו reciprocate בצורה כלשהי.
איך יכול ההיגיון להתערב ולגרום למישהו להאמין שלא אוהבים אותו?
ברמה השכלית, אם לאדם נראה "לא הגיוני" שיאהבו אותו, הוא יסרב להאמין שהאהבה אמיתית. לדוגמה, אדם שמשוכנע שיש לו חסרונות גדולים או שהוא עשה טעויות רציניות בעבר, לא יצליח להבין מדוע מישהו אחר יקבל אותו ויאהב אותו למרות הכל. מבחינתו, אין היגיון בכך, ולכן אם מראים לו אהבה - הוא פירוש זאת כהטעיה או מזימה.
מה קורה לאדם שלא אוהב את עצמו?
כשאדם לא אוהב את עצמו, הוא מתקשה להאמין שלמישהו אחר יש יכולת אמיתית לאהוב אותו. בפנים הוא חש "אני לא ראוי לאהבה", ולכן ברגע שמישהו מציג בפניו אהבה, הוא בטוח שיש כאן טעות או שקר. הוא יכול לפרש את המחוות החיוביות כניסיון לפגוע בו, לרמות אותו או לנצל אותו. לעתים הוא גם יאמר לעצמו: "אם הייתי במקום האדם השני, לא הייתי אוהב את עצמי. אז כנראה שהוא לא באמת אוהב אותי".
איך זה קשור לתפיסת החסרונות שלנו?
אדם שמכיר טוב מדי את חסרונותיו וחושב שהוא "לא מגיע לרמה" מסוימת, יתקשה לקבל שמישהו אחר כן רואה בו דברים חיוביים. אם אותו אדם סבור שמגיע לו רק 30 אחוז אהבה, הוא לא יכול להאמין באמת שמישהו מעניק לו 50 אחוז אהבה. הוא ישכנע את עצמו שיש פה מניע אחר או שהצד השני טועה או משקר.
האם יכול להיות מצב הפוך, שבו חושבים שאוהבים בעוד שבפועל שונאים?
כן. אם מישהו "מפריז" באהבה העצמית שלו, הוא עלול לפרש אפילו מעשה שלילי כאילו אוהבים אותו. יכולות להיות סיטואציות קיצוניות, כמו שמישהו מנסה בכלל להרע לאחר, אבל הצד שמקבל את הפגיעה בוחר לא לראות זאת, כי לא נעים לו לחשוב ששונאים אותו. הוא יעדיף להאמין שהוא אהוב גם אם הדברים מראים אחרת.
איך קשורות מחשבות על בגידה לאופן שבו מעריכים את עצמנו?
אם אדם משוכנע שהוא לא שווה, הוא מניח שכאשר בן או בת הזוג יגלו "מי הוא באמת", מיד יעזבו אותו או יבגדו בו. לכן הוא מתחיל לפחד, חושב כל הזמן שהצד השני בוגד, פשוט כי "אם הייתי הוא, הייתי בוגד בי". זהו בעצם סיפור פנימי של האדם עם עצמו, בלי קשר ממשי להתנהגות האמיתית של הצד השני.
מה המסקנה לגבי תפיסת האהבה?
בסופו של דבר, המחשבה "האם אוהבים אותי או לא" מושפעת גם מההיגיון של האדם וגם מהרצון שלו לשמור על עצמו רגשית. אם קשה לו להאמין שמגיע לו שיאהבו אותו, הוא לא יקבל אהבה גם כשלמעשה אוהבים אותו. לעומת זאת, אם הוא מאמין שיש בו הרבה מעלות, הוא עלול לפרש גם שנאה ואפילו ניסיון לפגוע כאילו זו דווקא אהבה.
יש מקרים שבהם אדם מקבל מהצד השני אהבה, הערכה ומעשים טובים, אבל בכל זאת תופס את המציאות אחרת. אחד ההסברים לכך הוא ההיבט הרגשי: לפעמים האדם פשוט מרגיש רע מהמחשבה שאוהבים אותו. הוא חושש שיחויב להחזיר אהבה, מפחד לאבד את האהבה שקיבל, או מרגיש שברגע שיש אהבה - יכולים לפגוע בו יותר בקלות. לכן הוא בוחר לפרש כל סימן של אהבה כמשהו שלילי.
מדוע אדם מסוים עלול להעדיף שלא להרגיש אהוב?
בהיבט הרגשי, אהבה יכולה להציף פחדים או תחושת מחויבות. לדוגמה, אם אדם סבור שאם אוהבים אותו, כעת הוא "חייב" לתת אהבה בחזרה ולא בטוח שיצליח לעמוד בזה, הוא עלול להעדיף לחשוב שלא באמת אוהבים אותו. כך הוא לא צריך להתמודד עם התחושה שעליו reciprocate בצורה כלשהי.
איך יכול ההיגיון להתערב ולגרום למישהו להאמין שלא אוהבים אותו?
ברמה השכלית, אם לאדם נראה "לא הגיוני" שיאהבו אותו, הוא יסרב להאמין שהאהבה אמיתית. לדוגמה, אדם שמשוכנע שיש לו חסרונות גדולים או שהוא עשה טעויות רציניות בעבר, לא יצליח להבין מדוע מישהו אחר יקבל אותו ויאהב אותו למרות הכל. מבחינתו, אין היגיון בכך, ולכן אם מראים לו אהבה - הוא פירוש זאת כהטעיה או מזימה.
מה קורה לאדם שלא אוהב את עצמו?
כשאדם לא אוהב את עצמו, הוא מתקשה להאמין שלמישהו אחר יש יכולת אמיתית לאהוב אותו. בפנים הוא חש "אני לא ראוי לאהבה", ולכן ברגע שמישהו מציג בפניו אהבה, הוא בטוח שיש כאן טעות או שקר. הוא יכול לפרש את המחוות החיוביות כניסיון לפגוע בו, לרמות אותו או לנצל אותו. לעתים הוא גם יאמר לעצמו: "אם הייתי במקום האדם השני, לא הייתי אוהב את עצמי. אז כנראה שהוא לא באמת אוהב אותי".
איך זה קשור לתפיסת החסרונות שלנו?
אדם שמכיר טוב מדי את חסרונותיו וחושב שהוא "לא מגיע לרמה" מסוימת, יתקשה לקבל שמישהו אחר כן רואה בו דברים חיוביים. אם אותו אדם סבור שמגיע לו רק 30 אחוז אהבה, הוא לא יכול להאמין באמת שמישהו מעניק לו 50 אחוז אהבה. הוא ישכנע את עצמו שיש פה מניע אחר או שהצד השני טועה או משקר.
האם יכול להיות מצב הפוך, שבו חושבים שאוהבים בעוד שבפועל שונאים?
כן. אם מישהו "מפריז" באהבה העצמית שלו, הוא עלול לפרש אפילו מעשה שלילי כאילו אוהבים אותו. יכולות להיות סיטואציות קיצוניות, כמו שמישהו מנסה בכלל להרע לאחר, אבל הצד שמקבל את הפגיעה בוחר לא לראות זאת, כי לא נעים לו לחשוב ששונאים אותו. הוא יעדיף להאמין שהוא אהוב גם אם הדברים מראים אחרת.
איך קשורות מחשבות על בגידה לאופן שבו מעריכים את עצמנו?
אם אדם משוכנע שהוא לא שווה, הוא מניח שכאשר בן או בת הזוג יגלו "מי הוא באמת", מיד יעזבו אותו או יבגדו בו. לכן הוא מתחיל לפחד, חושב כל הזמן שהצד השני בוגד, פשוט כי "אם הייתי הוא, הייתי בוגד בי". זהו בעצם סיפור פנימי של האדם עם עצמו, בלי קשר ממשי להתנהגות האמיתית של הצד השני.
מה המסקנה לגבי תפיסת האהבה?
בסופו של דבר, המחשבה "האם אוהבים אותי או לא" מושפעת גם מההיגיון של האדם וגם מהרצון שלו לשמור על עצמו רגשית. אם קשה לו להאמין שמגיע לו שיאהבו אותו, הוא לא יקבל אהבה גם כשלמעשה אוהבים אותו. לעומת זאת, אם הוא מאמין שיש בו הרבה מעלות, הוא עלול לפרש גם שנאה ואפילו ניסיון לפגוע כאילו זו דווקא אהבה.
- איך לפתח אהבה עצמית ולהרגיש ראוי לאהבה
- כיצד להתגבר על פחד מהתחייבות רגשית
- איך לפרש נכון את ההתנהגות של אנשים סביבך
- מה לעשות כשהרגש שלך מתנגש עם השכל
050-3331-331