חווית האני, ידיעת האני, תחושת האני, מודעות עצמית, תחושת הקיום, אמונה באלוהים, להאמין בעצמך, להרגיש את עצמך, האם אני קיים? לא מרגיש את עצמי, תחושת אני, תחושת קיום
למה אנשים מאמינים באלוהים בלי הוכחה, אבל מאמינים בעצמם באופן אוטומטי?
אליעד כהן מסביר את ההבדל בין האמונה של אנשים באלוהים לבין האמונה שלהם בעצמם. אנשים רבים אומרים שהם לא מאמינים באלוהים משום שאין להם הוכחה לקיומו. מצד שני, הם מאמינים בקיום העצמי שלהם ללא הוכחה ברורה. אליעד מסביר שאמונה נדרשת רק כאשר אין הוכחה. ברגע שיש הוכחה לקיומו של משהו, זה כבר לא נקרא אמונה, אלא ידיעה. כלומר, אדם המאמין באלוהים ללא הוכחה פשוט עושה זאת מתוך בחירה להאמין, בעוד שאדם הטוען שיש לו הוכחה לאמונה, למעשה לא מאמין כלל, אלא יודע.
האם "תחושת אני" היא הוכחה לקיום האני?
אליעד מרחיב על הרעיון הזה באמצעות השוואה לתחושות פיזיות. לדוגמה, כאשר לאדם כואבת הרגל, הוא חווה תחושה ממשית וברורה של כאב. התחושה הזאת לא נחשבת ל"רעיון" או לדמיון, אלא לחוויה ממשית ואמיתית מבחינת אותו אדם. באותו אופן, אנשים מרגישים תחושה ברורה של קיום עצמי ("תחושת אני"), ולכן הם טוענים בוודאות שה"אני" שלהם קיים.
עם זאת, אליעד מעלה נקודה עמוקה יותר ושואל מדוע אנשים מייחסים לתחושה מסוימת את המילה "אני" ולתחושות אחרות לא. למשל, אדם לא ייחס את המושג "אני" לתחושת הקיר או לסביבה חיצונית אחרת, אלא רק לתחושות גופניות או נפשיות אישיות שלו. הסיבה לכך היא שלמרות שהתחושות הן בסופו של דבר תופעות, קיימת הבחנה פסיכולוגית ברורה בין תחושות "פנימיות" ו"חיצוניות".
למה אנשים מפרידים בין "האני" לבין העולם החיצוני?
אליעד מסביר שההפרדה הזו בין "אני" ובין "לא אני" (כמו קיר או כאב ראש) נוצרת בגלל עוצמת התחושה. האדם מזהה את עצמו עם מה שהוא מרגיש באופן הכי ישיר וחזק. לדוגמה, אם צובטים אדם ברגל, הוא יאמר ש"הוא" חווה כאב, אך אם יצבטו אדם אחר, הוא לא ירגיש כלום. ההבדל הזה הוא בדיוק הנקודה שבה האדם מגדיר את עצמו, את אותו "אני".
עם זאת, אליעד טוען שההבדל הזה הוא עניין של סיפור פנימי בלבד. האדם מספר לעצמו סיפור על כך שיש לו כאב ראש, או על כך שהוא קיים. גם הדתיים, לדבריו, מספרים לעצמם סיפור על אלוהים, בלי קשר להוכחות ממשיות. לטענתו, הכל מבוסס על סיפור שהאדם מספר לעצמו, וההבדל הוא רק בעוצמת האמונה או התחושה כלפי אותו סיפור.
האם אמונה בעצמי זהה לאמונה באלוהים?
אליעד מעלה טענה מעניינת נוספת: אין הבדל עקרוני בין אמונה בקיומו של "האני" ובין אמונה באלוהים. בשני המקרים מדובר בסיפור פנימי. הוא טוען שלומר "אני קיים" ללא הוכחה הוא זהה ללומר "אלוהים קיים" ללא הוכחה. עם זאת, הוא מציין שלאנשים קשה יותר להטיל ספק בקיומם שלהם מאשר בקיומו של אלוהים, מפני שהחוויה של העצמי היא בסיסית וישירה מאוד, בעוד שאלוהים נתפס כדבר חיצוני ופחות ישיר.
לדברי אליעד, האמונה באני היא סיפור פנימי שמרגיש אמיתי יותר מאשר האמונה באלוהים. אפשר לדמיין את העולם ללא אלוהים, אבל לא ניתן לדמיין את העולם בלי ה"אני". אנשים מסוגלים להעלות ספקות לגבי כל דבר, אך בנוגע לקיום העצמי שלהם, ספק כזה כמעט בלתי אפשרי.
האם אפשר לדמיין את העולם בלי "אני"...
אליעד כהן מסביר את ההבדל בין האמונה של אנשים באלוהים לבין האמונה שלהם בעצמם. אנשים רבים אומרים שהם לא מאמינים באלוהים משום שאין להם הוכחה לקיומו. מצד שני, הם מאמינים בקיום העצמי שלהם ללא הוכחה ברורה. אליעד מסביר שאמונה נדרשת רק כאשר אין הוכחה. ברגע שיש הוכחה לקיומו של משהו, זה כבר לא נקרא אמונה, אלא ידיעה. כלומר, אדם המאמין באלוהים ללא הוכחה פשוט עושה זאת מתוך בחירה להאמין, בעוד שאדם הטוען שיש לו הוכחה לאמונה, למעשה לא מאמין כלל, אלא יודע.
האם "תחושת אני" היא הוכחה לקיום האני?
אליעד מרחיב על הרעיון הזה באמצעות השוואה לתחושות פיזיות. לדוגמה, כאשר לאדם כואבת הרגל, הוא חווה תחושה ממשית וברורה של כאב. התחושה הזאת לא נחשבת ל"רעיון" או לדמיון, אלא לחוויה ממשית ואמיתית מבחינת אותו אדם. באותו אופן, אנשים מרגישים תחושה ברורה של קיום עצמי ("תחושת אני"), ולכן הם טוענים בוודאות שה"אני" שלהם קיים.
עם זאת, אליעד מעלה נקודה עמוקה יותר ושואל מדוע אנשים מייחסים לתחושה מסוימת את המילה "אני" ולתחושות אחרות לא. למשל, אדם לא ייחס את המושג "אני" לתחושת הקיר או לסביבה חיצונית אחרת, אלא רק לתחושות גופניות או נפשיות אישיות שלו. הסיבה לכך היא שלמרות שהתחושות הן בסופו של דבר תופעות, קיימת הבחנה פסיכולוגית ברורה בין תחושות "פנימיות" ו"חיצוניות".
למה אנשים מפרידים בין "האני" לבין העולם החיצוני?
אליעד מסביר שההפרדה הזו בין "אני" ובין "לא אני" (כמו קיר או כאב ראש) נוצרת בגלל עוצמת התחושה. האדם מזהה את עצמו עם מה שהוא מרגיש באופן הכי ישיר וחזק. לדוגמה, אם צובטים אדם ברגל, הוא יאמר ש"הוא" חווה כאב, אך אם יצבטו אדם אחר, הוא לא ירגיש כלום. ההבדל הזה הוא בדיוק הנקודה שבה האדם מגדיר את עצמו, את אותו "אני".
עם זאת, אליעד טוען שההבדל הזה הוא עניין של סיפור פנימי בלבד. האדם מספר לעצמו סיפור על כך שיש לו כאב ראש, או על כך שהוא קיים. גם הדתיים, לדבריו, מספרים לעצמם סיפור על אלוהים, בלי קשר להוכחות ממשיות. לטענתו, הכל מבוסס על סיפור שהאדם מספר לעצמו, וההבדל הוא רק בעוצמת האמונה או התחושה כלפי אותו סיפור.
האם אמונה בעצמי זהה לאמונה באלוהים?
אליעד מעלה טענה מעניינת נוספת: אין הבדל עקרוני בין אמונה בקיומו של "האני" ובין אמונה באלוהים. בשני המקרים מדובר בסיפור פנימי. הוא טוען שלומר "אני קיים" ללא הוכחה הוא זהה ללומר "אלוהים קיים" ללא הוכחה. עם זאת, הוא מציין שלאנשים קשה יותר להטיל ספק בקיומם שלהם מאשר בקיומו של אלוהים, מפני שהחוויה של העצמי היא בסיסית וישירה מאוד, בעוד שאלוהים נתפס כדבר חיצוני ופחות ישיר.
לדברי אליעד, האמונה באני היא סיפור פנימי שמרגיש אמיתי יותר מאשר האמונה באלוהים. אפשר לדמיין את העולם ללא אלוהים, אבל לא ניתן לדמיין את העולם בלי ה"אני". אנשים מסוגלים להעלות ספקות לגבי כל דבר, אך בנוגע לקיום העצמי שלהם, ספק כזה כמעט בלתי אפשרי.
האם אפשר לדמיין את העולם בלי "אני"...
- האם יש הוכחה לקיום העצמי?
- מה ההבדל בין אמונה באלוהים לאמונה בעצמי?
- איך אפשר לדעת אם אני קיים באמת?
- למה קשה לדמיין עולם בלי "אני"?
- מה זה אומר להפסיק להאמין בעצמי?
050-3331-331