האם יש הבדל בין לעשות לבין לא לעשות?

אליעד כהן עוסק בשאלה עמוקה ויסודית שמטרתה להבין אם באמת קיים הבדל מהותי בין "לעשות" משהו לבין "לא לעשות" אותו, וכיצד התפיסה שלנו משפיעה על ההבנה הזו. הוא מדגים זאת באמצעות סיטואציה שבה אדם חווה יום של התבטלות מול יום של עשייה, ומסביר שבפועל, שתי הפעולות דורשות יכולת, ושאין ביניהן הבדל מהותי אמיתי אלא רק תחושת הנפרדות.

מה המשמעות של להתבטל לעומת לעשות משהו?

אליעד מתייחס למקרה בו מישהו מרגיש שלא היה מסוגל לעשות דבר במהלך היום, כלומר, "התבטל". אותו אדם מרגיש רע עם עצמו, כי הוא חושב שהיה צריך "לעשות משהו", ומתייחס אל ההתבטלות כדבר שלילי. אך אליעד מסביר, שבעצם, גם היכולת להתבטל זו יכולת בפני עצמה. הוא נותן דוגמה ברורה: ישנם ימים שבהם האדם מרגיש מלא באנרגיה ולא מסוגל להתבטל, וביום אחר, אין לו כוח והוא מסוגל רק להתבטל. שני המצבים דורשים יכולת מסוימת, ואליעד מבהיר שבעומק, לא קיים הבדל אמיתי בין המצבים - שניהם צורות של פעולה.

הנקודה המרכזית שאליעד מדגיש היא שתפיסת האדם, התפיסה שלו את עצמו ואת מה שהוא עושה או לא עושה, יוצרת את ההבדל המדומה בין עשייה לבין התבטלות. האדם תופס יום אחד כ"יום של עשייה", ויום אחר כ"יום של בטלה", ולכן הוא חווה אותם כשני הפכים. אבל למעשה, כפי שאליעד מסביר, אין הבדל אובייקטיבי בין המקרים. בשני המצבים האדם מבצע פעולה - בין אם הפעולה היא להפעיל את עצמו ובין אם הפעולה היא לא להפעיל את עצמו.

מדוע אנשים חווים הבדל בין עשייה להתבטלות?

אליעד כהן מסביר שהמקור לכל התחושות הללו הוא "תפיסת הנפרדות". תפיסת הנפרדות היא הרעיון שהאדם תופס את עצמו ואת הדברים שסביבו כדברים נפרדים, שונים זה מזה. האדם חושב שיש יום טוב ויום רע, יום של הצלחה ויום של כישלון, יום של עשייה ויום של בטלה. אבל לפי אליעד, כל החלוקה הזו נוצרת רק בגלל החשיבה שלנו, בגלל התפיסה שלנו שקיימת נפרדות בין המצבים. המציאות עצמה לא שופטת את היום כיום של "עשייה" או "התבטלות", זה האדם עצמו ששופט אותה כך.

איך משתחררים מתפיסת הנפרדות?

אליעד כהן נותן דגש על כך שהפתרון הוא להשתחרר מתפיסת הנפרדות. הוא טוען שאם האדם יצליח להוציא את תפיסת הנפרדות מהשורש, הוא לא יחווה את המציאות כחלוקה לשני הפכים. כלומר, האדם לא יחווה מציאות שבה הוא עושה או לא עושה, מצליח או לא מצליח. במקום זאת, האדם יחווה את המציאות כפי שהיא - ללא שיפוט וללא תוויות.

האדם צריך להגיע למצב שבו הוא לא שואל את עצמו בכלל את השאלה "למה אני עושה את זה" או "למה אני לא עושה את זה". אם האדם מגיע להבנה שכל הפעולות שוות במהותן, אז הוא משתחרר מן השיפוט העצמי והלחץ הנפשי שנגרם מהתפיסה של "צריך לעשות" או "אסור להתבטל". אליעד מדגים זאת באמצעות הסיטואציה של אותה אישה ששאלה את עצמה למה היא לא עשתה כלום היום. הוא מסביר לה שזו בדיוק הנקודה של תפיסת הנפרדות - היא מחלקת בין הימים שבהם היא עושה משהו לבין הימים שבהם היא מתבטלת, בעוד שהמציאות לא מחלקת בין הימים הללו.

אליעד ממשיך ואומר שלמעשה כל הפעולות - לעשות משהו או להתבטל - מגיעות מאותו מקום בדיוק, ולכן ההבדל הוא רק במחשבה של האדם.

כיצד אפשר להבין שאין הבדל באמת בין לעשות ולא לעשות?

הדרך שאליעד מציע לאדם להגיע להבנה הזו היא פשוט להטיל ספק. הוא מציע לאדם לשאול את עצמו באופן עמוק: האם באמת יש הבדל בין הימים שבהם עשיתי לבין הימים שבהם לא עשיתי? האם זו לא רק התפיסה שלי שיוצרת את ההבדל? על האדם לחקור את התחושות שלו, לחקור את המחשבות שלו ולבדוק לעומק האם יש בהן אמת מוחלטת או שרק כך הוא חושב שהמציאות פועלת.

אליעד מציג שאלה שאדם יכול לשאול את עצמו: האם החוויה שאני חווה של "לא עשיתי כלום" היא שונה באופן מהותי מהחוויה של "עשיתי הרבה"? ואם כן, מהו בדיוק ההבדל? אליעד מזמין את האדם להעמיק בהתבוננות הפנימית ולראות שכל ההבדל נמצא אך ורק בתפיסתו האישית ולא במציאות עצמה.

מה עושים אם עדיין מרגישים הבדל בין מצבים?

אליעד מסכם שכאשר האדם מבין שכל ההבדלים נוצרים על ידי תפיסת הנפרדות שלו, השאלות והספקות מתפוגגים. אם האדם עדיין מרגיש שיש הבדל, עליו פשוט להמשיך להטיל ספק בשיפוט שלו עד שיראה בבהירות שההבדל נובע רק ממחשבתו ולא משום דבר אחר. לפי אליעד, זו הדרך לשלווה אמיתית - להפסיק להילחם בעצמנו ולהפסיק לשפוט את עצמנו על דברים שאנחנו עושים או לא עושים.