ובו יתבאר העניין של השכל האנושי. ויתבאר מה טוב יותר, לדעת או לא לדעת כל מיני דברים? ויתבאר, כיצד קשור האושר של האדם, למה שהוא יודע? ויתבאר, האם באמת, כאשר אין שכל אין דאגות? ועוד.
ויש כאלו שחושבים, שכאשר אין שכל אין דאגות. כגון לדוגמה אדם שלא יודע שהוא חולה. שזה שהוא לא יודע שהוא חולה, זה מונע ממנו לסבול מכך שהוא חולה. לעומת אדם שכן יודע שהוא חולה, שזה גורם לו לסבול מכך שהוא יודע שהוא חולה. וכאשר אין לאדם שכל, הוא לא יודע שהוא סובל, ואז ממילא הוא לא סובל.
ומי שיתבונן היטב בעניין יראה, כי לדעת או לא לדעת, זה טוב ורע באותה המידה ממש. והשאלה היא, לא האם אתה יודע או לא יודע. אלא השאלה היא, האם יש מריבה וקונפליקט, בין מה שאתה יודע. והאם הידיעה או אי הידיעה, האם הן מוחלטות, או יחסיות.
כגון לדוגמה, אדם שיודע שהוא חולה, אבל במקביל הוא גם יודע בדיוק מה עליו לעשות כדי להתרפא. שזה שהוא יודע שהוא חולה, זה לא גורם לו להרגיש רע. משום שהוא יודע בדיוק, מה התרופה למחלה שלו. אא"כ הוא יודע שהוא חולה, אבל הוא לא יודע כיצד לרפא את עצמו כאן ועכשיו. שזה כמובן יגרום לכך שהוא יסבול, עד שהוא ירפא את עצמו. אבל כאשר האדם יודע שהוא חולה, ויודע גם כיצד לרפא את עצמו מיד, הרי שהוא לא סובל מכך שהוא חולה.
או לדוגמה, אדם שיודע שהוא חולה, אבל הוא לא יודע שהוא רוצה להיות בריא. שהוא סובל פחות, ממי שיודע שהוא חולה, וגם יודע שהוא רוצה להיות בריא. כי מי שיודע שהוא חולה, ויודע שהוא רוצה להיות בריא, והוא לא יודע איזו תרופה לקחת, אז יש אצלו מלחמה פנימית, בין הידיעות שהוא יודע אותן, והן גורמות לו להרגיש רע.
או לדוגמה אדם שלא יודע שהוא חולה, אבל הוא כן יודע שהוא רוצה להיות בריא ולא להיות חולה. ובנוסף, הוא יודע גם, שיכול להיות שהוא חולה, או שיכול להיות שהוא יהיה חולה. וגם כאן, הידיעה של האדם שהוא יכול להיות חולה, או שהוא אולי חולה, היא גורמת לאדם להרגיש רע, כי היא מנוגדת לידיעה של האדם, שהוא לא רוצה להיות חולה.
והרעיון הוא, שהאדם מרגיש טוב או רע, לפי מה שהוא יודע. כי אם האדם יודע שדבר כלשהו הוא טוב, והוא יודע שהטוב הזה קיים, אז האדם רוצה את המציאות, והוא מרגיש טוב. ואם האדם יודע על דבר כלשהו שהוא רע, והוא יודע שהרע הזה קיים, אז האדם לא רוצה את המציאות, והוא מרגיש רע.
וזה לא ממש משנה, האם האדם יודע או לא יודע. השאלה היא, האם יש שלום פנימי, בין הדברים שאותם האדם יודע, או שמא יש אצל האדם מלחמה פנימית, בין הדברים שהוא יודע. כי ברגע שהאדם יודע על דבר כלשהו שהוא טוב, ובמקביל הוא יודע שאין לו את הדבר הטוב הזה, או שהוא יודע שאולי אין לו את הדבר הטוב הזה, או שהוא יודע, שאולי לא יהיה לו את הדבר הטוב הזה, אז בעצם זה גורם לכך, שהאדם מצד אחד יודע שהוא רוצה דבר טוב כלשהו. ובו זמנית הוא גם יודע, שאין לו את הטוב שאותו הוא רוצה, כפי מה שהוא רוצה.
ומי שלא יודע, גם הוא יכול לסבול, ממה שהוא כן יודע. כגון לדוגמה שהאדם לא יודע שיש לו איזו בעיה, אבל הוא כן יודע שהוא לא רוצה שתהיה לו את הבעיה הזאת. וגם יכול להיות, שהאדם שלא יודע, יסבול, דווקא בגלל שהוא לא יודע. כגון לדוגמה, אדם שיודע שיש לו איזו בעיה, אבל הוא לא יודע מה הפתרון שלה. שהוא סובל, או בגלל שהוא יודע שיש לו בעיה, או בגלל שהוא לא יודע מה הפתרון לבעיה שלו.
ונמצא אם כן, כי זה בכלל לא משנה אם האדם יודע או לא יודע דבר כלשהו. מה שכן משנה, זה שלא תהיה מריבה בין כל הדברים שאותם האדם יודע. שלא יהיה מצב, שהאדם יודע שרע לו, בלי לדעת מה הפתרון לכך. ולאו דווקא שהאדם יודע שרע לו, אלא אפילו שהאדם חושב שאולי רע לו, גם זה נקרא שהאדם יודע שרע לו.
ומי לא סובל בכלל? מי שיודע את הכל או מי שלא יודע שום דבר.
כי מי שיודע את הכל באמת, אז כל דבר שהוא יודע על איזו בעיה, הוא מיד יודע על הפתרון שלה. וכל פעם שהוא יודע על פתרון כלשהו, מיד הוא יודע גם על עוד בעיה אחרת אפשרית. אבל מיד הוא גם יודע על הפתרון שלה. וכך הלאה, שהאדם יודע על כל הבעיות ואת כל הפתרונות האפשריים. עד שהאדם מגיע למצב של שוויון, שבו אין שום בעיה שהוא לא יודע מה הפתרון שלה. ואז ממילא הוא לא יכול לחוות שמשהו חסר לו, כי הוא יודע את המילוי והפתרון של כל דבר.
וגם מי שלא יודע שום דבר, גם הוא אינו סובל כלל. כי הוא לא יודע על שום בעיה ולא על שום פתרון לשום בעיה. ונכון שהוא לא יודע על שום פתרון לשום בעיה, אבל הוא גם לא יודע על שום בעיה שאין לה פתרון. כי הוא לא יודע על שום בעיה כלשהי.
ומי שיתבונן היטב יראה, כי גם מי שיודע את הכל, גם הוא מרגיש בדיוק, כמו מי שלא יודע שום דבר. כי גם הוא לא יודע על שום בעיה שאין לה פתרון. ובכל מקרה הרעיון הוא פשוט, זה לא משנה מה אתה יודע וכמה אתה יודע, זה כן משנה שאו שתגיע למצב שבו אתה יודע את הכל, או שתגיע למצב שבו אינך יודע דבר.
ונשאל: אולי זה שיודע את הכל, אולי הוא יודע שיש בעיה שאין לה פתרון. וא"כ הוא יכול להגיע למצב שבו רע לו, כי הוא יודע על בעיה שאין לה פתרון? והתשובה היא, שמי שיודע בוודאות על בעיה כלשהי שאין לה פתרון, באותו הרגע הוא משלים עם הבעיה. כי הוא מבין שקיומה של הבעיה, הוא מחויב המציאות. ואז ממילא הוא לא יכול לרצות לשנות אותה, כי הוא יודע שאין אפשרות לשנות אותה.
ז"א אם האדם יהיה בטוח שלבעיה כלשהי אין פתרון, כ"כ בטוח עד כדי כך שהוא לא יכול אפילו לא לדמיין שיש לה פתרון, הרי שזה יגרום לכך שהוא גם לא יוכל לרצות שיהיה לה פתרון, כי הוא לא יכול אפילו לדמיין שיש לה פתרון.
ואפשר לרצות שלבעיה כלשהי יהיה פתרון, רק כאשר אפשר לדמיין שיש לה פתרון. וזה אפשרי, רק כאשר לא יודעים בוודאות, שאין פתרון. כך שבכל מקרה, מי שידע בוודאות, שלבעיה שלו אין פתרון, או שהוא ידע בוודאות מה הפתרון, בכל אחד מהמקרים, הוא לא ירגיש רע.
והשאלה הנשאלת היא, כיצד יכול האדם לדעת את הכל? או כיצד יכול האדם לא לדעת שום דבר? והתשובה היא, שיש כאן שתי רמות של ידיעה. ידיעה חיצונית וידיעה פנימית.
וידיעה חיצונית פירושה, לדעת את מה שקורה בכל מקום ובכל זמן בעולם. וזה דבר שהוא אין סופי, ואותו האדם לא יכול לדעת. כי יש אין סוף מקום ואין סוף זמן, והאדם לא יכול לדעת, את כל מה שקורה בכל מקום ובכל זמן באשר הם. וזאת ידיעה חיצונית, שאותה האדם לא יכול לדעת את כולה בבת אחת. ובו זמנית, האדם כן יכול לדעת אותה באופן חלקי, כפי שקורה בפועל, שהאדם כן יודע באופן חלקי, מה קרה בטווח זמן כלשהו ובמרחב מקום כלשהו.
אבל יש גם עוד סוג של ידיעה, שהיא ידיעה פנימית. וידיעה פנימית פירושה, להבין את המהות הפנימית של הדברים. כי אומנם קיימים אין סוף דברים בעולם, ואומנם קיימים אין סוף רצונות אפשריים שהאדם יכול לרצות, ולהרגיש בגללם טוב או רע. אבל בסופו של דבר, הבנת המנגנון של האושר של האדם, היא דבר סופי, שאפשר לדעת את כולו.
והכוונה היא, כי האושר של האדם, תלוי בהמון דברים. כי יש לכל אדם בתת המודע שלו, אין סוף דברים שהוא רוצה להשיג. כי בתת המודע של האדם, יש הרבה יותר, מאשר רצונות בודדים. וגם כאשר האדם משיג את מה שהוא חושב שהוא רוצה, תמיד הוא "נזכר" שיש עוד דברים שהוא רוצה. כי בתת המודע של האדם, יש אין סוף רצונות. ולא סתם רצונות, אלא אפילו רצונות מנוגדים. כגון לדוגמה, גם לנוח תמיד, וגם לא לנוח יותר מידי. גם להיות שבע תמיד, אבל גם להיות רעב לפעמים, וכיו"ב כל מיני רצונות מנוגדים.
ואת כל אין סוף הרצונות שיש בתת המודע של האדם, האדם לא יכול למלא את כל הרצונות האלו בפני עצמם. והאדם תמיד מרגיש שחסר לו משהו, משום שיש תמיד איזה רצון שאינו מלא. ולא משנה כמה האדם יתאמץ למלא את הרצון שלו, תמיד יהיו רצונות אחרים שהוא לא מילא אותם. כי התת מודע של האדם, רעב, ברעב אין סופי.
ואם האדם לא היה רוצה שום דבר, או אם האדם היה מקבל את כל מה שהוא רוצה, רק אז האדם היה רגוע. אבל כאשר יש לאדם רצונות, והוא מקבל רק באופן חלקי את מה שהוא רוצה, אז האדם גם סובל ממה שאין לו, וגם נהנה ממה שיש לו. ובכל מקרה, האדם לעולם לא חווה שלמות. שזה אפשרי, רק כאשר יש את כל מה שרוצים, או שאין שום רצון.
ולמרות שכמות הרצונות היא אין סופית, אעפ"כ, יש דרך לא לרצות שום דבר, ויש דרך לקבל את כל מה שרוצים. ואיך? על ידי שמבינים את המנגנון של הרצון העצמי. כי כל הרצונות שיש בעולם, כולם באים מאותה הנקודה ממש. ויש בתוך האדם דבר אחד, שהוא זה שאחראי לכך שיהיו לאדם אין סוף רצונות שונים. ואם האדם מגלה מהו הדבר האחד הזה, הוא יכול לנטרל אותו, ולקבל את כל מה שהוא באמת רוצה.
דהיינו, למרות שאי אפשר לקבל את כל מה שרוצים, אבל כן אפשר לקבל את כל מה שבאמת רוצים. דהיינו, למלא את החור הראשון ואת תחושת החיסרון הראשונה, שממנה נובעים כל אין סוף הרצונות והחסרונות שהאדם חווה בחיים שלו.
והדבר שבו תלויים כל הרצונות שיש לאדם בחיים, זאת צורת המחשבה של האדם, שמפרידה בין דבר להיפוכו. שעל ידי זה נוצרת תחושת חיסרון אין סופית וכולי. וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקומות אחרים.
והרעיון הוא, שאומנם אי אפשר לדעת את כל המידע האפשרי, ואומנם אי אפשר לא לדעת שום מידע מתוך כל המידע שקיים, אבל כל זה נכון, רק לגבי ידיעה חיצונית כנ"ל. אבל יש גם דבר שנקרא ידיעה פנימית, שפירושה, הבנת המהות של כל הדברים שקיימים. דהיינו, שהאדם מבין, את השורש האחד, ואת החוק האחד, שלפיו נקבע האם הוא ירגיש טוב או רע.
כי בסופו של דבר, כדי להיות מאושר, לשם כך לא צריך לדעת את כל...
ויש כאלו שחושבים, שכאשר אין שכל אין דאגות. כגון לדוגמה אדם שלא יודע שהוא חולה. שזה שהוא לא יודע שהוא חולה, זה מונע ממנו לסבול מכך שהוא חולה. לעומת אדם שכן יודע שהוא חולה, שזה גורם לו לסבול מכך שהוא יודע שהוא חולה. וכאשר אין לאדם שכל, הוא לא יודע שהוא סובל, ואז ממילא הוא לא סובל.
ומי שיתבונן היטב בעניין יראה, כי לדעת או לא לדעת, זה טוב ורע באותה המידה ממש. והשאלה היא, לא האם אתה יודע או לא יודע. אלא השאלה היא, האם יש מריבה וקונפליקט, בין מה שאתה יודע. והאם הידיעה או אי הידיעה, האם הן מוחלטות, או יחסיות.
כגון לדוגמה, אדם שיודע שהוא חולה, אבל במקביל הוא גם יודע בדיוק מה עליו לעשות כדי להתרפא. שזה שהוא יודע שהוא חולה, זה לא גורם לו להרגיש רע. משום שהוא יודע בדיוק, מה התרופה למחלה שלו. אא"כ הוא יודע שהוא חולה, אבל הוא לא יודע כיצד לרפא את עצמו כאן ועכשיו. שזה כמובן יגרום לכך שהוא יסבול, עד שהוא ירפא את עצמו. אבל כאשר האדם יודע שהוא חולה, ויודע גם כיצד לרפא את עצמו מיד, הרי שהוא לא סובל מכך שהוא חולה.
או לדוגמה, אדם שיודע שהוא חולה, אבל הוא לא יודע שהוא רוצה להיות בריא. שהוא סובל פחות, ממי שיודע שהוא חולה, וגם יודע שהוא רוצה להיות בריא. כי מי שיודע שהוא חולה, ויודע שהוא רוצה להיות בריא, והוא לא יודע איזו תרופה לקחת, אז יש אצלו מלחמה פנימית, בין הידיעות שהוא יודע אותן, והן גורמות לו להרגיש רע.
או לדוגמה אדם שלא יודע שהוא חולה, אבל הוא כן יודע שהוא רוצה להיות בריא ולא להיות חולה. ובנוסף, הוא יודע גם, שיכול להיות שהוא חולה, או שיכול להיות שהוא יהיה חולה. וגם כאן, הידיעה של האדם שהוא יכול להיות חולה, או שהוא אולי חולה, היא גורמת לאדם להרגיש רע, כי היא מנוגדת לידיעה של האדם, שהוא לא רוצה להיות חולה.
והרעיון הוא, שהאדם מרגיש טוב או רע, לפי מה שהוא יודע. כי אם האדם יודע שדבר כלשהו הוא טוב, והוא יודע שהטוב הזה קיים, אז האדם רוצה את המציאות, והוא מרגיש טוב. ואם האדם יודע על דבר כלשהו שהוא רע, והוא יודע שהרע הזה קיים, אז האדם לא רוצה את המציאות, והוא מרגיש רע.
וזה לא ממש משנה, האם האדם יודע או לא יודע. השאלה היא, האם יש שלום פנימי, בין הדברים שאותם האדם יודע, או שמא יש אצל האדם מלחמה פנימית, בין הדברים שהוא יודע. כי ברגע שהאדם יודע על דבר כלשהו שהוא טוב, ובמקביל הוא יודע שאין לו את הדבר הטוב הזה, או שהוא יודע שאולי אין לו את הדבר הטוב הזה, או שהוא יודע, שאולי לא יהיה לו את הדבר הטוב הזה, אז בעצם זה גורם לכך, שהאדם מצד אחד יודע שהוא רוצה דבר טוב כלשהו. ובו זמנית הוא גם יודע, שאין לו את הטוב שאותו הוא רוצה, כפי מה שהוא רוצה.
ומי שלא יודע, גם הוא יכול לסבול, ממה שהוא כן יודע. כגון לדוגמה שהאדם לא יודע שיש לו איזו בעיה, אבל הוא כן יודע שהוא לא רוצה שתהיה לו את הבעיה הזאת. וגם יכול להיות, שהאדם שלא יודע, יסבול, דווקא בגלל שהוא לא יודע. כגון לדוגמה, אדם שיודע שיש לו איזו בעיה, אבל הוא לא יודע מה הפתרון שלה. שהוא סובל, או בגלל שהוא יודע שיש לו בעיה, או בגלל שהוא לא יודע מה הפתרון לבעיה שלו.
ונמצא אם כן, כי זה בכלל לא משנה אם האדם יודע או לא יודע דבר כלשהו. מה שכן משנה, זה שלא תהיה מריבה בין כל הדברים שאותם האדם יודע. שלא יהיה מצב, שהאדם יודע שרע לו, בלי לדעת מה הפתרון לכך. ולאו דווקא שהאדם יודע שרע לו, אלא אפילו שהאדם חושב שאולי רע לו, גם זה נקרא שהאדם יודע שרע לו.
ומי לא סובל בכלל? מי שיודע את הכל או מי שלא יודע שום דבר.
כי מי שיודע את הכל באמת, אז כל דבר שהוא יודע על איזו בעיה, הוא מיד יודע על הפתרון שלה. וכל פעם שהוא יודע על פתרון כלשהו, מיד הוא יודע גם על עוד בעיה אחרת אפשרית. אבל מיד הוא גם יודע על הפתרון שלה. וכך הלאה, שהאדם יודע על כל הבעיות ואת כל הפתרונות האפשריים. עד שהאדם מגיע למצב של שוויון, שבו אין שום בעיה שהוא לא יודע מה הפתרון שלה. ואז ממילא הוא לא יכול לחוות שמשהו חסר לו, כי הוא יודע את המילוי והפתרון של כל דבר.
וגם מי שלא יודע שום דבר, גם הוא אינו סובל כלל. כי הוא לא יודע על שום בעיה ולא על שום פתרון לשום בעיה. ונכון שהוא לא יודע על שום פתרון לשום בעיה, אבל הוא גם לא יודע על שום בעיה שאין לה פתרון. כי הוא לא יודע על שום בעיה כלשהי.
ומי שיתבונן היטב יראה, כי גם מי שיודע את הכל, גם הוא מרגיש בדיוק, כמו מי שלא יודע שום דבר. כי גם הוא לא יודע על שום בעיה שאין לה פתרון. ובכל מקרה הרעיון הוא פשוט, זה לא משנה מה אתה יודע וכמה אתה יודע, זה כן משנה שאו שתגיע למצב שבו אתה יודע את הכל, או שתגיע למצב שבו אינך יודע דבר.
ונשאל: אולי זה שיודע את הכל, אולי הוא יודע שיש בעיה שאין לה פתרון. וא"כ הוא יכול להגיע למצב שבו רע לו, כי הוא יודע על בעיה שאין לה פתרון? והתשובה היא, שמי שיודע בוודאות על בעיה כלשהי שאין לה פתרון, באותו הרגע הוא משלים עם הבעיה. כי הוא מבין שקיומה של הבעיה, הוא מחויב המציאות. ואז ממילא הוא לא יכול לרצות לשנות אותה, כי הוא יודע שאין אפשרות לשנות אותה.
ז"א אם האדם יהיה בטוח שלבעיה כלשהי אין פתרון, כ"כ בטוח עד כדי כך שהוא לא יכול אפילו לא לדמיין שיש לה פתרון, הרי שזה יגרום לכך שהוא גם לא יוכל לרצות שיהיה לה פתרון, כי הוא לא יכול אפילו לדמיין שיש לה פתרון.
ואפשר לרצות שלבעיה כלשהי יהיה פתרון, רק כאשר אפשר לדמיין שיש לה פתרון. וזה אפשרי, רק כאשר לא יודעים בוודאות, שאין פתרון. כך שבכל מקרה, מי שידע בוודאות, שלבעיה שלו אין פתרון, או שהוא ידע בוודאות מה הפתרון, בכל אחד מהמקרים, הוא לא ירגיש רע.
והשאלה הנשאלת היא, כיצד יכול האדם לדעת את הכל? או כיצד יכול האדם לא לדעת שום דבר? והתשובה היא, שיש כאן שתי רמות של ידיעה. ידיעה חיצונית וידיעה פנימית.
וידיעה חיצונית פירושה, לדעת את מה שקורה בכל מקום ובכל זמן בעולם. וזה דבר שהוא אין סופי, ואותו האדם לא יכול לדעת. כי יש אין סוף מקום ואין סוף זמן, והאדם לא יכול לדעת, את כל מה שקורה בכל מקום ובכל זמן באשר הם. וזאת ידיעה חיצונית, שאותה האדם לא יכול לדעת את כולה בבת אחת. ובו זמנית, האדם כן יכול לדעת אותה באופן חלקי, כפי שקורה בפועל, שהאדם כן יודע באופן חלקי, מה קרה בטווח זמן כלשהו ובמרחב מקום כלשהו.
אבל יש גם עוד סוג של ידיעה, שהיא ידיעה פנימית. וידיעה פנימית פירושה, להבין את המהות הפנימית של הדברים. כי אומנם קיימים אין סוף דברים בעולם, ואומנם קיימים אין סוף רצונות אפשריים שהאדם יכול לרצות, ולהרגיש בגללם טוב או רע. אבל בסופו של דבר, הבנת המנגנון של האושר של האדם, היא דבר סופי, שאפשר לדעת את כולו.
והכוונה היא, כי האושר של האדם, תלוי בהמון דברים. כי יש לכל אדם בתת המודע שלו, אין סוף דברים שהוא רוצה להשיג. כי בתת המודע של האדם, יש הרבה יותר, מאשר רצונות בודדים. וגם כאשר האדם משיג את מה שהוא חושב שהוא רוצה, תמיד הוא "נזכר" שיש עוד דברים שהוא רוצה. כי בתת המודע של האדם, יש אין סוף רצונות. ולא סתם רצונות, אלא אפילו רצונות מנוגדים. כגון לדוגמה, גם לנוח תמיד, וגם לא לנוח יותר מידי. גם להיות שבע תמיד, אבל גם להיות רעב לפעמים, וכיו"ב כל מיני רצונות מנוגדים.
ואת כל אין סוף הרצונות שיש בתת המודע של האדם, האדם לא יכול למלא את כל הרצונות האלו בפני עצמם. והאדם תמיד מרגיש שחסר לו משהו, משום שיש תמיד איזה רצון שאינו מלא. ולא משנה כמה האדם יתאמץ למלא את הרצון שלו, תמיד יהיו רצונות אחרים שהוא לא מילא אותם. כי התת מודע של האדם, רעב, ברעב אין סופי.
ואם האדם לא היה רוצה שום דבר, או אם האדם היה מקבל את כל מה שהוא רוצה, רק אז האדם היה רגוע. אבל כאשר יש לאדם רצונות, והוא מקבל רק באופן חלקי את מה שהוא רוצה, אז האדם גם סובל ממה שאין לו, וגם נהנה ממה שיש לו. ובכל מקרה, האדם לעולם לא חווה שלמות. שזה אפשרי, רק כאשר יש את כל מה שרוצים, או שאין שום רצון.
ולמרות שכמות הרצונות היא אין סופית, אעפ"כ, יש דרך לא לרצות שום דבר, ויש דרך לקבל את כל מה שרוצים. ואיך? על ידי שמבינים את המנגנון של הרצון העצמי. כי כל הרצונות שיש בעולם, כולם באים מאותה הנקודה ממש. ויש בתוך האדם דבר אחד, שהוא זה שאחראי לכך שיהיו לאדם אין סוף רצונות שונים. ואם האדם מגלה מהו הדבר האחד הזה, הוא יכול לנטרל אותו, ולקבל את כל מה שהוא באמת רוצה.
דהיינו, למרות שאי אפשר לקבל את כל מה שרוצים, אבל כן אפשר לקבל את כל מה שבאמת רוצים. דהיינו, למלא את החור הראשון ואת תחושת החיסרון הראשונה, שממנה נובעים כל אין סוף הרצונות והחסרונות שהאדם חווה בחיים שלו.
והדבר שבו תלויים כל הרצונות שיש לאדם בחיים, זאת צורת המחשבה של האדם, שמפרידה בין דבר להיפוכו. שעל ידי זה נוצרת תחושת חיסרון אין סופית וכולי. וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקומות אחרים.
והרעיון הוא, שאומנם אי אפשר לדעת את כל המידע האפשרי, ואומנם אי אפשר לא לדעת שום מידע מתוך כל המידע שקיים, אבל כל זה נכון, רק לגבי ידיעה חיצונית כנ"ל. אבל יש גם דבר שנקרא ידיעה פנימית, שפירושה, הבנת המהות של כל הדברים שקיימים. דהיינו, שהאדם מבין, את השורש האחד, ואת החוק האחד, שלפיו נקבע האם הוא ירגיש טוב או רע.
כי בסופו של דבר, כדי להיות מאושר, לשם כך לא צריך לדעת את כל...
050-3331-331