ובו יתבאר העניין של אהבה עצמית / קבלה עצמית / הערכה עצמית / דימוי עצמי / שנאה עצמית ועוד. ואהבה עצמית פירושה, שהאדם אוהב את עצמו. דהיינו, האדם חווה רגש של אהבה, כלפי מה שהוא חושב שזה הוא עצמו.

ואהבה עצמית, מורכבת מכמה גורמים. והגורם הראשון, הוא הישות העצמית של האדם, שחווה את הרגש, כלפי עצמה או כלפי כל דבר אחר. הגורם השני, הוא הדבר שאותו אוהבים או לא אוהבים. והגורם השלישי, הוא הרגש שיש, בין הישות שאוהבת לבין הישות שנאהבת. ובמקרה של אהבה עצמית, יש את התודעה שאוהבת או לא אוהבת. ויש את העצמי, דהיינו, הדבר שהאדם חושב שזה הוא עצמו. ויש את הרגש, שנמצא, בין האדם לבין עצמו.

ולמה יש הפרדה בין הישות שאוהבת, לבין העצמי שאותו אוהב האדם? משום שלא תמיד אהבה עצמית, היא באמת כלפי ה"אני" האמיתי של האדם, שהוא זה, שאוהב או לא אוהב. כי יכול להיות מצב, שהאדם מזדהה בטעות עם איזה דבר, שזה לא באמת הוא. וכלפיו, הוא חש אהבה או שנאה וכיו"ב.

כגון לדוגמה, אדם שמזדהה מאוד עם העסק שלו. וההזדהות הרגשית של האדם, אם היא מספיק חזקה, היא מביאה את האדם למצב, שבו, כאשר הוא אומר "אני", הוא מתכוון בעצם גם לעסק שלו. ואם העסק שלו לא מצליח, אז כאשר האדם לא אוהב את עצמו, אז בעצם הוא לא אוהב את מה שהוא חושב שזה הוא עצמו, דהיינו, העסק שלו. אבל באמת, זה בכלל לא הוא עצמו ממש, אלא רק דבר, שהוא חושב שזה הוא עצמו.

או לדוגמה, אדם שמזדהה מאוד עם הגוף שלו. שכאשר הוא אומר את המילה "אני", הוא מתייחס גם לגוף שלו. שאדם כזה, אם הוא לדוגמה מכוער, אז הוא יכול להגיע למצב, שהוא לא יאהב את עצמו, בגלל שהוא מכוער. אבל באמת, זה לא הוא עצמו ממש מכוער, אלא זה רק הגוף שלו, שהוא כ"כ מזדהה איתו רגשית, עד כדי כך שהוא חושב שזה הוא עצמו מכוער.

והרעיון הוא, שאהבה עצמית או חוסר אהבה עצמית, היא לא בהכרח כלפי מי שהאדם באמת, וכלפי ה"אני" האמיתי של האדם. אלא היא גם כלפי מי שהאדם חושב שזה הוא עצמו. ואם לדוגמה האדם פתאום יגיע להארה רוחנית ולהבנה, שהגוף שלו זה לא הוא עצמו, אז ממילא האהבה העצמית של האדם, כבר לא תהיה תלויה בגוף שלו וכיו"ב.

או לדוגמה, אדם שרואה איזה דבר בעולם, שנראה לו שזה דבר רע. והאדם חושב, שהוא הסיבה לכך שהדבר הרע הזה קרה. דהיינו, חושב שבגלל טעות שלו, הדבר הזה קרה. שאדם כזה, יכול בגלל זה, לא לאהוב את עצמו. אבל מאוד יכול להיות, שהדבר הזה, הוא בכלל לא רע. ויכול גם להיות, שגם אם הוא רע, הרי שלא האדם עצמו אשם בכך. והאדם שבטעות מאשים את עצמו וחווה רגשות אשמה כלפי עצמו, הוא לא אוהב את עצמו. למרות שבאמת, זה בכלל לא רלוונטי אליו, הדבר הרע שאותו הוא רואה.

כך, שכאשר מתבוננים על הנושא של אהבה עצמית, אז ראשית כל יש להבין, כיצד האדם מגדיר את עצמו, ואיזה דברים האדם מייחס לעצמו. דהיינו, עם איזה דברים האדם מזדהה רגשית, ועל מה האדם לוקח אחריות אישית וכולי. והדברים האלו, שהאדם חושב שהם הוא עצמו, כלפיהם האדם חווה אהבה או שנאה וכיו"ב. וכלפיהם יש את עניין הקבלה העצמית והאהבה העצמית.

והאהבה העצמית של האדם, החוקיות שלה, לא שונה בשום צורה שהיא, מאהבה כללית של האדם, כלפי כל דבר בעולם. ז"א האדם יאהב את עצמו (דהיינו, את מה שהוא חושב שזה הוא עצמו), או לא יאהב את עצמו, בדיוק מאותן הסיבות, שהוא אוהב או שונא, כל דבר אחר בעולם, שהוא אינו הוא.

וכפי שכבר ביארתי, האדם אוהב, כל דבר שגורם לו להרגיש טוב והנאה. ואם הדבר גורם לאדם להרגיש תחושה של טוב, האדם אוהב אותו. ואם האדם חווה, שדבר כלשהו, גורם לו לחוש רע וחוסר הנאה, אז האדם לא אוהב את אותו הדבר. והאדם אוהב את עצמו או לא אוהב את עצמו, לפי כמה שהוא מרוצה וחווה שביעות רצון, ממה שהוא חושב שזה הוא עצמו.

ומי שיתבונן עוד בעניין יראה, כי כל אדם בעולם, מזדהה רגשית עם משהו כלשהו. ומי שלא יזדהה עם שום דבר בעולם, ממילא הוא לא יהיה קיים בכלל. כי ה"אני" של האדם, הוא הדברים שהאדם עצמו מזדהה איתם והופך אותם להיות ה"אני" שלו. ומיהו האדם עצמו בלי הדברים שאיתם הוא מזדהה? או במילים אחרות, מהי המהות של האדם עצמו, בלי המחשבות / רגשות / ידע וכולי שלו? תשובה: הנושא הזה כבר ביארתי אותו לעומקו במקומות אחרים.

וכל אדם בעולם, מוכרח להזדהות עם משהו, ולחוש כלפיו שהוא ה"אני" שלו. כי בלי שום הזדהות בכלל, ובלי שהאדם יתפוש את ה"אני" שלו כמשהו ממשי, בלי זה אין שום חווית קיום, ואין שום אהבה או שנאה או רצון וכיו"ב. כך שמוכרח שתהיה הזדהות כלשהי של ה"אני" של האדם, עם משהו כלשהו.

ומי שיתבונן עוד יראה, כי כל דבר בעולם באשר הוא, יש בו חסרונות ויתרונות כלשהם. ואין שום דבר בעולם, שאין בו שום חיסרון. וגם אין שום דבר בעולם, שאין בו שום יתרון. אלא, כל דבר בעולם, יש בו גם חיסרון כלשהו וגם יתרון כלשהו.

וכל דבר בעולם, יש בו חיסרון ויתרון, מבחינה יחסית, אבל לא מבחינה מוחלטת. ז"א החיסרון והיתרון של הדבר, הם תמיד בעיני המתבונן באופן אישי וסובייקטיבי בלבד. אבל מבחינה אובייקטיבית, דהיינו, מנקודת מבט מוחלטת, ז"א נקודת מבט שאין לה שום העדפות ושום דעות קדומות ושום העדפה אישית, מנקודת מבט שכזו, בשום דבר בעולם, אין חסרונות או יתרונות. כי אין שום משמעות, לחסרונות או יתרונות, כאשר אין שום העדפה אישית.

ונמצא אם כן, כי מנקודת מבט אובייקטיבית מוחלטת, אין שום אפשרות לאהוב או לשנוא משהו. כי הכל שווה באותה המידה. ואין טוב או רע, אלא הכל אחד, והכל שווה באותה המידה ממש. אבל מנקודת מבט יחסית, ביחס לרצון של האדם, ביחס לזה יש טוב או רע, וביחס לזה, שייך לאהוב או לשנוא וכולי.

וממילא זה אומר, שאין שום אפשרות בעולם, שתהיה לאדם אהבה עצמית מושלמת בשלמות מוחלטת. וכך גם ממש, אין אפשרות שתהיה לאדם שנאה עצמית וחוסר אהבה עצמית מוחלטת בשלמות. ולמה? כי בכל דבר בעולם, מוכרח שיש בו חיסרון כלשהו ויתרון כלשהו. ולכן, מוכרח, שהאדם תמיד יחווה, גם חיסרון כלשהו וגם יתרון כלשהו, בכל דבר שהוא מתבונן בו.

ולא ממש משנה, כיצד יגדיר האדם את עצמו, הרי שבכל מקרה, תמיד יהיו בו חסרונות כלשהם, שלא ימצאו חן בעיני האדם עצמו. ותמיד יהיו בו גם יתרונות כלשהם, שכן ימצאו חן בעיני האדם עצמו. כך שאי אפשר לשנוא משהו בשלמות, וגם אי אפשר לאהוב משהו בשלמות. אלא תמיד יש, גם אהבה וגם חוסר אהבה, כלפי כל דבר בעולם.

וכך גם לגבי קבלה עצמית ואהבה עצמית. שאי אפשר בשום פנים ואופן שהיא תהיה מושלמת. כי בכל דבר בעולם, תמיד יש בו חסרונות ויתרונות כלשהם. ומוכרח תמיד, שהאדם גם יאהב את עצמו ברמה כלשהי, וגם ישנא את עצמו ברמה כלשהי.

אבל יש גם נקודת מבט נוספת, והיא נקודת המבט האובייקטיבית. שבה, אין שום אהבה או חוסר אהבה ושנאה עצמית. ומי שיתחבר לנקודת המבט האובייקטיבית, דהיינו, מי שיסתכל על עצמו מנקודת מבט אובייקטיבית באמת, דהיינו, נקודת מבט ללא כל שיפוטיות כלשהי, הרי שממילא הוא לא יאהב את עצמו, וגם לא ישנא את עצמו. אלא יחווה כלפי עצמו רגש אחיד, רגש זהה, רגש שאין בו אהבה או שנאה.

והאדם סובל מדימוי עצמי נמוך, רק בגלל שיש...