ובו יתבאר, כי מצד אחד, מחויב המציאות שיהיה לאדם רע. ומצד שני מחויב המציאות שאין שום רע כלל (באנלוגיה ל: מחויב שיש נפרדות, ומחויב שאין נפרדות, אלא הכל אחד).

כי הרע קיים, רק כאשר האדם חושב, שהרע, הוא רק אפשרי ולא מחויב. דהיינו, אין האדם מרגיש רע, אא"כ יש לו תקווה שיהיה טוב. כי כדי להרגיש רע, לשם כך צריך האדם לרצות דבר אחר שלא קיים במציאות כרגע. כגון לדוגמה, כאשר האדם סובל מכאבים, שכדי שהאדם ירגיש מכך רע, לשם כך צריך האדם לרצות לא להרגיש כאבים, דהיינו, לרצות להיות במצב שבו הגוף שלו לא כואב.

ואם האדם לא היה יכול לדמיין את עצמו ללא כאבים, ממילא הוא לא היה יכול לרצות להיות ללא כאבים, וממילא לא היה לו רע, מכך שיש לו כאבים.

כי אין האדם יכול לרצות, אלא רק את מה שהוא יכול לחשוב עליו ולדמיין אותו. ואם האדם לא היה יכול לחשוב ולדמיין צורת מציאות כלשהי, הרי שהאדם לא היה יכול לרצות אותה. וכאשר לא ניתן לרצות משהו, הרי שלא רע, כאשר הוא אינו קיים. ולכן, אם האדם לא היה יכול אפילו לא לדמיין שטוב לו, הרי שלא היה לו רע.

ונמצא אם כן, כי רע לאדם, רק משום שהוא חושב שצורת המציאות שלו, היא אינה מחויבת המציאות, אלא רק אפשרית בלבד. כי האדם חווה צורה כלשהי של המציאות. והאדם חושב, שהצורה הזאת, היא לא מוכרחת להיות קיימת. ונדמה לאדם, שיכולה להיות, גם צורת מציאות אחרת. והאדם רוצה צורת מציאות אחרת, ועל ידי זה רע לאדם.

אבל, אם היה ברור לאדם, שמחויב שהוא ירגיש רע, עד כדי כך שהאדם לא היה יכול לחשוב על צורת מציאות, שבה הוא מרגיש טוב, הרי שזה היה גורם לכך, שהאדם היה מפסיק לרצות להרגיש טוב, ואז ממילא הוא לא היה מרגיש רע, אלא רק אחדות של הטוב והרע, שהיא חוויית השלמות.

ומי שיתבונן יראה, כי האדם סובל, רק משום שהוא לא מבין את מהות הסבל שלו. דהיינו, שהאדם לא באמת מבין, את החוקיות של המציאות, שלפיה הוא חווה את הסבל שלו. ולהבין את החוקיות של הסבל, פירושו להבין גם את החוקיות של האושר.

כי אם האדם מרגיש טוב ומאושר, והאדם לא מבין, למה באמת הוא מרגיש טוב ומאושר, דהיינו, לפי איזה חוקיות, מופיעים האושר והסבל שלו, הרי שהאדם הזה, לא מבין את החוקיות של המציאות, שלפיה הסבל והאושר שלו מופיעים.

והאדם סובל, רק משום שהוא לא מבין את החוקיות של הסבל והאושר שלו. כי אם היה האדם מבין את החוקיות של הסבל ושל האושר שלו, הרי שהוא היה יודע, שמצד אחד, מחויב המציאות שהוא תמיד ירגיש גם רע וגם טוב. ומצד שני, מחויב המציאות, שאין שום טוב ורע כלל.

כי כל זמן שהאדם יודע שהוא קיים, הוא תמיד ירגיש רע כלשהו. כי הקיום של האדם עצמו, תלוי בכך שהאדם ירגיש רע. והאדם לא יכול להיות קיים, בלי להרגיש רע. כי ידיעת האדם את קיומו, דהיינו, הסיבה שהאדם יודע שהוא קיים והמשמעות של זה שהאדם יודע שהוא קיים, היא תלויה בכך, שהאדם ידע שיש משהו שהוא שונה ונפרד ממנו.

כי כאשר האדם חווה את ה"אני" שלו, הוא בעצם חווה שיש משהו שהוא אינו ה"אני" שלו. כי אם אין שום דבר שהוא אינו "אני", הרי שאין שום "אני" כלל. והאדם יכול לחוות את הקיום שלו, רק כאשר הוא חווה שיש משהו אחר, שהוא נפרד ממנו, ושהוא חסר אותו. כי אם אין שום הפרדה כלל, בין מה שהוא "אני" לבין מה שהוא אינו "אני", הרי שאין "אני" נפרד כלל, אלא יש רק ישות אחת בלבד, שאין בה "אני" ולא "אני".

כך, שהקיום הנפרד של האדם, תלוי בכך שתהיה לאדם תחושה שיש משהו שנפרד ממנו. דהיינו, שהאדם יחווה חוסר שלמות. כי כאשר יש משהו שהוא שונה מה"אני", הרי שזוהי חוויה של חוסר שלמות. כי יש משהו שאתה שונה ונפרד ממנו. כך שמוכרח שהאדם תמיד יחווה חוסר שלמות. דהיינו, מוכרח שהאדם תמיד יחווה רע בעוצמה כלשהי ובצורה כלשהי.

וכל זמן שהאדם קיים, הרי שהוא חווה חוסר שלמות. וכל זמן שהאדם חווה חוסר שלמות, הרי שיש לו רצון להשיג את השלמות. והרצון של האדם להשיג את השלמות, הוא בא לידי ביטוי בכל הרצונות השונים של האדם. וכל זמן שיש לאדם רצון כלשהו, הרי שמוכרח המציאות, שהוא ירגיש גם טוב כלשהו וגם רע כלשהו. כי הרצון של האדם להשיג צורה מוגדרת כלשהי (וגם להשיג את השלמות, גם זו צורה מוגדרת), מכריח את זה, שהאדם ירגיש טוב ורע.

ולכן, מחויב המציאות שהאדם ירגיש תמיד גם רע וגם טוב. כי בכל דבר שיש בעולם, יש בו גם טוב כלשהו. כי כל דבר שיש בעולם, הוא חלק מהשלמות של המציאות, שמתבטאת באין סוף צורות. ובכל צורה, יש היבט כלשהו של השלמות, היבט ייחודי לאותה הצורה, היבט שאינו נמצא בשום צורה אחרת, היבט ייחודי, שהוא זה שמפריד את הצורה האחת, מכל שאר הצורות. ולכן, בכל צורה כלשהי, תמיד יש חלק כלשהו של השלמות, שהוא החלק הטוב שיש בדבר.

ומצד שני, בכל צורה באשר היא, תמיד יש חיסרון כלשהו של השלמות. כי כל צורה באשר היא, אין בה את כל מה שיש בכל שאר הצורות ששונות ממנה. ולכן, בכל צורה, תמיד יש חיסרון, של כל שאר חלקי השלמות, שנמצאים בכל שאר הצורות האחרות. ולכן, בכל צורה בעולם, יש גם טוב וגם רע כלשהם. ולכן, מוכרח המציאות, שהאדם ירגיש גם טוב וגם רע תמיד.

וכאשר האדם מרגיש רע, אם האדם חושב ומדמיין שהוא יכול להרגיש רק טוב, על ידי זה האדם מרגיש רק רע. אבל כאשר האדם מבין באופן מחויב ומוחלט, שמחויב המציאות שהוא תמיד ירגיש גם רע וגם טוב, דהיינו, כאשר האדם מבין בשלמות, שאין בעולם שלנו שום שלמות, אז ממילא האדם לא מחפש את השלמות.

וכאשר האדם, בשלמות, לא מחפש את השלמות, זה בעצם אומר, שהאדם, בשלמות, מוכן להרגיש גם רע. וכאשר האדם, בשלמות, מוכן להרגיש גם רע, על ידי זה הרע, הוא כבר לא באמת רע.

כך שהאדם סובל, רק משום שהוא חושב, שאפשרי המציאות שהוא ירגיש רע, ושאפשרי המציאות, שהוא ירגיש טוב. אבל אם האדם מבין את החוקיות של הטוב והרע, על ידי זה האדם מבין, שמוכרח שהוא תמיד ירגיש טוב ורע. ואז, כאשר האדם מבין שזה מוכרח המציאות, אז ממילא האדם לא יכול לדמיין את עצמו במצב אחר, שבו הוא לא מרגיש גם רע, אלא האדם מסוגל לדמיין את עצמו, רק במצב שבו הוא מרגיש גם רע תמיד.

ועל ידי זה, הרצון של האדם להרגיש רק טוב, ושלא להרגיש שום רע כלל, הרצון הזה מתבטל. והאדם בשלמות לא רוצה להרגיש רק טוב, כי אין רק טוב. דהיינו, האדם בשלמות רוצה להרגיש גם רע. ואז ממילא, האדם מרגיש שלמות, גם כאשר הוא מרגיש רע.

ואעפ"כ ולמרות כל הנ"ל, מי שיתבונן יראה, כי האדם לא מסוגל להכיל, את זה שהוא תמיד ירגיש גם רע. והאדם לא מסוגל להכיל, את זה שתמיד הוא יחווה חוסר שלמות.

ולכאורה, ע"פ השכל וההיגיון הנ"ל, נראה כי מחויב המציאות שהאדם ירגיש תמיד גם רע. וא"כ, מאחר שהשכל מחייב שהאדם תמיד ירגיש גם רע, א"כ, למה האדם לא מוכן לקבל את זה, שהוא תמיד ירגיש גם רע? ולמה האדם ממשיך תמיד בתוך ליבו, לחפש את השלמות? ולמה האדם לא מוכן לקבל בלב שלם ובשלמות, את זה שהוא מרגיש גם רע?

והתשובה היא פשוטה, כי אכן מצד השכל האנושי, מחויב המציאות שהאדם ירגיש תמיד גם רע, ושלעולם האדם לא יוכל לחוות את השלמות, כי בכל דבר יש חיסרון וכולי, כפי שכבר ביארתי לעיל. אלא, שגם השכל האנושי עצמו, גם הוא מבין את האמת, שכל מה שהוא עצמו מבין, זה לא מחויב המציאות, אלא רק אפשרי המציאות בלבד.

כי מנקודת המבט של השכל האנושי, שבה, דבר והיפוכו הם שונים זה מזה, מנקודת המבט הזו, כל זמן שהאדם קיים, דהיינו, כל זמן שהאדם הוא לא, מה שהוא שונה ממנו, הרי שתמיד האדם ירגיש חוסר שלמות כלשהי. כי הדבר האחד, הוא שונה ונפרד, מכל מה ששונה ונפרד ממנו, כפי שזה אכן הגיוני ע"פ השכל האנושי.

אלא, שכל ההבנה הזאת שתמיד תהיה חוסר שלמות, היא רק מנקודת המבט של השכל, שלא מסוגל להבין שדבר והיפוכו הם אחד. אבל אם יסתכל האדם על המציאות, מנקודת מבט שבה הכל אפשרי, בלי שום מחויבות להיצמד לחוקי הלוגיקה של השכל האנושי, הרי שניתן להבין, שהשלמות היא כן אפשרית.

ולא רק שהיא כן אפשרית, אלא, שכאשר השכל האנושי לא פועל, הרי שהשלמות, היא לא רק אפשרית, אלא שהיא קיימת בפועל. כי כאשר השכל לא פועל, הרי שלא ניתן להבדיל בין שום דבר, ולא ניתן להגדיר שום דבר, ולא ניתן לדעת שום דבר מוגדר, שאז ממילא כל התודעה של האדם, מחוברת רק לישות אחת בלבד שאינה מוגדרת כלל, דהיינו, "כלום" / "שום דבר". וכאשר האדם חושב ויודע רק דבר אחד בלבד, הרי שאין שום חיסרון כלל, כי אין שום נפרדות כלל ושום שינוי כלל.

והרעיון הוא, כי אכן מנקודת המבט של השכל שמפריד בין דבר להיפוכו, מנקודת המבט הזו, אכן אין שום שלמות כלל, ומחויב המציאות...